התערוכה 'פורשים כנפיים 2022' עוסקת בעולמם הפנימי של ארבעה בוגרים מהמחלקה לקדרות במכון לאמנויות תל-חי, ומהווה המשך מתבקש לתערוכה: אילנה באומן, 'צרובה בזיכרון', שבעברה למדה, לימדה וניהלה את המכון לאמנויות.

​

הפרויקטים המוצגים נוצרו במהלך שנת הלימודים האחרונה ומסכמים מסלול לימודים מרתק. בכל אחד מהפרויקטים מזוקק מהלך ייחודי הקושר היבטים תוכניים וחומריים. עבור היוצרים, זוהי חשיפה לאמנות העכשווית, לעשייה העיצובית ולדו-שיח עם קהל הצופים. המתבונן ביצירות מזהה את רוח התקופה ומאתר נושאים דומיננטיים המעסיקים את היוצרים הצעירים רגע לפני שהם מתחייבים לחוקי שדה האמנות. בתקופה כזו מסקרן לבחון באיזה אופן משפיע ונוכח המקום בו פועלים הבוגרים, כדבריו של דוד טרטקובר: "כל עיצוב שנעשה בישראל ועוסק בנושאים המתייחסים למקום הוא עיצוב ישראלי. ההתייחסות ל'מקום' היא התייחסות תרבותית, חברתית ופוליטית". ואולי, כפי שכתב טשרניחובסקי, "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו". 

​

המרחק הרב והגעגועים להוריו ולבית ילדותו, הם שמובילים את אלי כהן ('נוף ילדותי'), ליצור גוף עבודות המנכיח את נוף ילדותו בקיבוץ יוטבתה שבערבה התיכונה, בכדי לשוב ולהיזכר בתחושת השייכות  והבית.

​

אצל בתיה כץ ('עבודת ידיי'), עשויים האובייקטים חוטי סליפ הנטווים אחד אחד בעבודת יד, כמו אריג, ויוצרים מעין גריד עדין אך יציב, המייצר דיאלוג בין שבריריות ליציבות. דרך המתח הנוצר מהניגודים מתפתחת מערכת יחסי גומלין בה מהווה כל פרט חלק בלתי נפרד מהשלם.

​

החוויות שמעצבות את זהותה זיווה גין ('נינג זירה'), שעלתה לארץ ממדינת מאניפור שבצפון מזרח הודו, סובבות סביב המתח התמידי בחייה שבין שייכות לזרות. היא אמנם חשה ישראלית לגמרי, אך מודעת להיבט המטעה של חיצוניותה. תהליך היצירה מאפשר לה להתמודד עם המבצרים שבתוכה, תוך כדי ריפוי והשלמה עם העצמי.

​

דרך תנועת הידיים, מתוך רצון לחשוף, לגלות מקומות חבויים, יוצרת חדווה ברדח ('באר') מקום דק, עדין, פועם. לעיתים חבוי, לעיתים גלוי; שני הצדדים הד זה לזה. ידיה מובילות, חושפות סודות. כותבות עם חומר וצומחות מעבר למידותיה, עד שמתגלה באר, ועכשיו היא נראית לעין כל.

 

אתי פרדו נוסבאום