top of page

 יעל שפיגלר - מפגש עם סיבים

 מיריק שניר - בהשראת "ישרא וישמע"

 נעמה תנעמי-וויס - לגעת בחיים וביצירה

 צלם: צבי אליאש

  מיריק שניר, יעל שפיגלר, נעמה תנעמי-וויס 

 יעל שפיגלר    קיבוץ שמיר

 מפגש עם סיבים

 יעל שפיגלר 1945 בת וחברה בקיבוץ שמיר, בוגרת סמינר הקיבוצים באמנויות, למדה פיסול בתל חי, עצוב לתיאטרון בובות  בבית במדרשה  של יהודית גרינשפן, יצרה תיאטרון בובות לאופרה שהועלתה בימי המוזיקה בכפר בלום.

 יעל עוסקת באומנות שטיחי קיר מאז 1986 והציגה תערוכות בגלריות, במוזיאון בר דוד (ברעם), פסטיבל "ימי המוזיקה",  פסטיבל "לא בשמים" בכפר בלום ובחו"ל (גרמניה). כיום מוצגות העבודות בגלריה - סטודיו, בקיבוץ שמיר.

 מאחורי היצירה:

 "במהלך השנתיים האחרונות שהזוועות במזרח התיכון התעצמו והמציאות האלימה שסביבנו היא ללא גבולות: מחרידה,  מטלטלת ולא נותנת מנוח, התחלתי ביצירת מיצב ובו כלובי ציפורים שבהם דמויות עטויות גלימות נידונים למוות. בד בבד  נחספתי ליצירתה של מיריק שניר "ישרא ושמע" שהסיטה את מחוג היצירה שלי והמילים הפכו למראות והמראות כמו הולידו  מחזה. היצירה התפרצה אל ליבי כמו אל דלת פתוחה. הייתי במרבולת של חיפושים בצורך לבטא את מה שקורה סביבנו  כזעקה. את תחושת אוזלת יד ובה בעת הרצון לחסות בצל הבטוח, הרך והמחבק.

 מצאתי ניגוד בין שפת היצירה שלי שהם הסיבים הרכים ובין האיום המתחולל סביבנו. השטיחים נוצרו בה אחר זה כמו לידת  תאומים שהאחד נולד ומבשר על לידתו של הבא אחריו. נוצרו תמונות בודדות המהוות רצף שלם".

 בתערוכה מוצגים תשע שטיחים שהם הביטוי הוויזואלי שלי ליצירה הספרותית של מיריק שניר.

 קצת על הטכניקה:

 עיצוב השטיחים נעשה בעבודת יד על ידי הנחת סיבים סינטטיים שכבה על גבי שכבה עד שמתקבל מרקם של גוונים וצורות.

 החיבור בין הסיבים למקשה אחת מתבצע בשלב הראשון בעזרת מחטים בודדות באופן ידני ובשלב הסופי במכונה  תעשייתית  על ידי אלפי מחטים זעירות הנעות בעוצמה וסוגרות את החומר למרקם שטוח ואחיד.

 שטיח נוצר למעשה מתוך שילוב בין יצירה אומנותית, עבודת יד וטכנולוגיה מתקדמת. כל שטיח הוא מקורי ויחיד מסוגו. 

 צלם: צבי אליאש

 צלם: יגאל אשוח                                 צלם: יגאל אשוח

 צלם: צבי אליאש

 מיריק שניר    חיבת ציון

 "ישרא וישמע"

 מיריק שניר, בת קיבוץ כפר גלעדי-סופרת, משוררת. פרסמה כ-100 ספרים. זכתה בפרסי יצירה שונים. אם לתשעה, אשת  חינוך אשר פיתחה גישה ייחודית, להנחלת מיומנויות השפה העברית, בארץ ובחו"ל. הוציא לאור את הספר הייחודי: "בראשית  ברא". כתבה את היצירה "ישרא וישמע". משתפת פעולה עם מלחינים רבים ובעיקר מוני אמריליו וליאורה שלזינגר. כתבה 3  סידרות סיפורים לגיל הרך - המוקרנות בערוץ הילדים "הופ". מרצה בפני הורים, מחנכים, מפקחים, פסיכולוגיים ובעלי מקצוע  פרה-רפואיים הקשורים לילדים.

 לקראת יובל החמישים למדינת ישראל, הציע לי פרופ' חיים פרמונט, בן כפר גלעדי לכתוב יצירה משותפת לכבוד המאורע.  כמי שנולדה ב- 1948 התרגשתי להזדמנות לכתוב לאחותי-המדינה. הידיעה שניתנה לי במה, כשנתיים לאחר רצח רבין, דחפה  אותי לחשבון נפש לא מתפשר, להתחייבות לאמת הפנימית. כאשת חינוך וכסופרת, הכרתי היטב את כוח המילים לטוב ולרע.

 בתהליך כתיבה שארך כעשר שנים, התגבשה יצירה רבת פרקים, רבת פנים, רבת סוגות, המדברת את המלל והאלם שלנו,  המשקפת את הקולות המנוגדים שסובבים אותנו ומהדהדים בנו. יצירה שמקשיבה באופן ייחודי לטקסטים שמבטאים ומחוללים  את המציאות המורכבת והמסובכת, שהיא חיינו, לטקסטים שנצברים בלבבות  הרכים של ילדי ישראל וישמעאל, מנצחים את  המלחמה ומחמיצים את השלום, דור אחר דור.

 ביצירה "ישרא וישמע" יש מילים: נוקבות ובואבות, איומות ואוהבות, נואשות ומקוות, המבטאות מציאות סבוכה וגם מנסות  לסמן כיוון. אך יותר מהכול, "ישרא וישמע", הוא מבע של אמון באדם, בטוב, בבחירה, בשלום.

 בפסוקים עתיקים מן המקורות שלנו, ביקשתי סיוע וחיזוק לומר את אשר על ליבי, חשפתי והבלטתי מסרים נסתרים שהעברית  הצפינה במילותיה.  לצד המובאות מן המקורות, משובצים שירים שכתבתי. חלקם משמיעים את קול הילדים, התמים, הפגוע, השותק, קולם של מי שמתעצבים, תרתי משמע, במציאות האלימה הזאת.

 כאם לתשעה, התמודדותי באינטנסיביות רבה עם הידיעה הכבדה שאיננה מרפה, שללדת במדינת ישראל, משמע לקבל  בשתיקה את האפשרות שאאלץ להקריב את פרי בטני ואייל לא יצא מן הסבך.

 הקנטטה "ישרא וישמע" - התקבלה בהתרגשות עצומה על ידי הקהל וממשיכה להשפיע על אנשי רוח מתחומים שונים.

 המעקב אחר היצירות המיוחדות במובן של האומנית יעל שפיגלר, שהלכו והתהוו בהשראת "ישרא וישמע" וכעת מוצגות  בגלריה "סימן שאלה ?" מעוררות בי השתאות והתרגשות רבה.

 שְֹּׂאִי חֲלוׁׁׂמוׂתַׂי               שָׁלוׂם עֲלֵיכֶם

 יוׂנַת רְחוׂקִים                מַלְאֲכֵי הַשָּׁלוׂם

 בֲּמַקּוׂרֵךְ הַזַּיִת              בְּכִי וּתְבָרְכִי  

 

 קְחִי מִלְחֲמוׂתַי              לֶחֶם וָמֶלַח 

 יַקִּירַי בְחֵיקִי                 הַגִּישִׁי הַיּוׂם

 וְיִרְחַק הָעַיִט                 אוׁׂהֲלֵךְ פִּתְחִי

 נעמה תמנעי וייס   כפר החורש

 לגעת בחיים וביצירה.

 נולדתי בתימן ב- 1945 בדרך העלייה הורי נפטרו. ב-1950 עליתי עם שני אחיי הגדולים ב"מרבת הקסמים". הגענו לעין שמר,  שם הפרידו אותי מאחיי, בגלל היותם צעירים מלהיות אחראים עלי. אותם לקחו למוסדות דתיים של עליית הנוער, אותי לקחו  לרמת הדסה, מוסד של עליית הנוער.

 משם "יפה ויידה" אספה אותי אל חיקה, אישה אלמנה, לימים אמא לכל דבר. כך הגעתי לכפר החורש ב-1951.

 הגעתי לחברה שבה אני שונה מהם: יתומה מאב ואם, שחומה, קטנה לעומת בני גילי, תמניה יחידה בחברה אשכנזית, נלחמת  בכל כוחי מול "אריות" על מקומי בחברה, ללא הצלחה. דמות האבא היה חסרה לי מאוד. בסוף 1951 התחדש הקשר עם  משפחתי הביולוגית, כשאני נשארת בקיבוץ.

 מתנה גדולה קיבלתי, שעזרה לי מאוד בחיים. יכולת להתבוננות, כישרון ויצירתיות. אלה אפשרו על אף הקשיים ליהנות מיופי שבטבע, ממוסיקה טובה ומדברים יפים שנקרו בדרכי. העיסוק ביצירה עבורי, היה כמו סם הרגעה ואוויר לנשימה. תרתי  משמע. אני זוכרת את עצמי מאז הגן עוסקת ביצירה. התחלתי בחומר, נצרים, רקמה וכל חומר מזדמן. עם הזמן התקדמתי,  למדתי ציור, קרמיקה וצורפות במכללת "עמק יזרעאל", אז "אוהל שרה", ב"עין הוד" ובמכללת "צמח" למדתי ניפוח זכוכית  מתוך סקרנות, במושב היוגב למדתי ויטראז'.

 שנים ארוכות עבדתי בחינוך, גיל הרך ובי"ס יסודי. בשנים האחרונות לפני יציאתי לפנסיה בדואר בקיבוץ. 

 נישאתי לבחיר ליבי, אילן וייס, ב-1969 הבאנו 4 ילדים יקרים שני בנים ושתי בנות מוצלחים מאוד. כיום יש לי 8 נכדות יקרות  ונכד  נסיך, יש סיכוי לעוד נכדים. ב-2009 לצערי אילן הלך לעולמו.

 הייתי שונה בחברה, זה התבטא גם ביצירותיי. הסגנון הבשיל ונהיה ייחודי ושונה. לא נסחפתי עם הזרם האמנותי, אהבתי  להתנסות בחומרים שונים. כאמנית חיפשתי את התחום הייחודי עבורי, לכן מתוך סקרנות הגעתי ב-1982 לקורס לעבודות עור  במכללת יזרעאל. כולם עשו תיקים, חגורות, ארנקים ועוד חפצים שימושיים, אני נמשכתי לפיסול ולמופשט. החומר סיקרן  אותי מאוד, חומר לא שיגרתי ולא יומיומי, חומר אורגני, קשה ורך בו זמנית, הוא שמאפשר לי להוציא מתוכי את האנרגיה  ומתוכו את היצירה.

 טבע-עלים יפים, פרחים, עצים עם צורות מעניינות, מוסיקה שזורמת בתוכי, חפצי אמנות שצורתם כובשת אותי - אלה מקורות  ההשראה שלי, מתוכם צומחים רעיונות וכשהרעיון מרתק אותי, אני חולמת בליליות, לעיתים איני נרדמת, לא נחה עד שאני  יוצרת את היצירה.

 תהליך היצירה:

 נמשך ימים ואף שבועות ארוכים. היא מתרחשת בכמה שלבים. העבודה נעשית כשהעור רטוב, כי אז החומר  רך, מצב  שמאפשר לי לתת את הצורה המבוקשת. כל תהליך מתבצע אחרי שהעור מתייבש מהשלב הקודם. זו הסיבה  העיקרית למשך  זמן ממושך. אחרי שנים רבות, העירו לתשומת ליבי: "את הסבל הרב שנגרם לי בגלל היותי שונה בחברה הפכתי  ביצירותיי  המיוחדות והייחודיות, למעלה ויתרון לאמנות שלי". 

 מקורות היצירה:

 עד למהפכה התעשייתית האדם השתמש תמיד בחומרים זמינים לצרכיו: עץ, אבן, ברזל, נחושת, זכוכית, חמר, חלקי  בעלי חיים, כמו עורות, פרווה ועצמות. בחרתי  בעור, גיליתי שהפיסול בחומר זה חי יותר מכל חומר אחר

 ומקובל באמנות הפיסול, הוא מאפשר הבעה של רגש, הופך את החומר לצורות הרמוניות וזורמות.

 יש ביצירותיה  אמירה של חומר שהיה בעבר חי ולאחר מותו מקבל חיים חדשים אך הפעם החיים הללו אינם  מוגבלים בזמן והחום שהחומר משדר נשאר.

 במהלך שנות עבודתה, התברר לנעמה, כי היא עוסקת בחיים ומוות: מתן חיים מחודשים לחומר שהיה חומר חי  והקפאתם לנצח בצורה חדשה פרי רגשותיה.

 משנת 1997 מציגה נעמה את יצירותיה בתערוכות יחיד וקבוצתיות ברחבי הארץ.

 כיום הן מוצגות בגלריה-סטודיו שלה בכפר החורש.       

        קהל בפתיחה                                 רועי שפיגלר-קטע מוזיקלי                              קהל בפתיחה

bottom of page