צוות הגלריה: עומדת אתי פרדו נוסבאום אוצרת, בכיוון השעון
אילנה באומן מנהלת, נפתלי נחמני אוצר, דן רודולף חבר צוות, אורחת בת עמי רודולף.
"מעשה מקומי"
אוצרים: אתי פרדו נוסבאום, נפתלי נחמני
צלם : צבי אליאש
"מעשה מקומי", נכון לומר חגיגת אמנות מקומית. תערוכה קבוצתית רבת משתתפים המוצגת בגלריה לרגל פתיחת חגיגיות ה-80 של קיבוץ עמיר. ייחודה במאמץ הקולקטיבי, להאיר את העשייה העשירה המקומית בתחומי האמנות והאומנות. התערוכה מכנסת יחדיו, תחת קורת גג אחת, אמנים ותיקים לצד יוצרים חדשים, כאלו שאינם בין החיים וכאלה שחיים בינינו.
כדי להעצים את אופי התערוכה, בחרנו מארג רחב של סגנונות ודימויים. ניסיון אישי של היוצר, הבנת החומר, שליטה טכנית והרעיון המניע, שבא לידי ביטוי בצורה האסתטית וצורנית, בהיבטים השונים של החיים, התרחשויות דימיוניות ומציאותיות. נושאים חברתיים לצד נושאים פוליטיים. ההתרגשות שלנו כאוצרים נבעה מכך שכולם הכירו, ובו בזמן גם לא הכירו את שראו עיניהם. חלק מהיצירות עוסק בנושאים העומדים בלב ליבו של הקיבוץ: הפגש בין האינדיבידואל לקבוצה, בין הפרטי לציבורי, בין המוצנע בחדרי חדרים, לבין החשיפה לעיני הכל.
ההיענות לתערוכה הייתה רבה ומרגשת, כך התגבש לו אוסף מרשים של יצירות, שנולדו מתוך האינטימיות בין היוצר לבן עצמו ובינו לבין היצירה. היוצר הוא הצופה הראשון של היצירתו. נגיעותיו מחוללות סיטואציות מעניינות, מפיחות רוח, עונות על צרכים, רצונות ומניעים אישיים וכולן של אמני עמיר, אשר מביעים דרכן את הזהות המקומית שלהם, את הקשר שלהם אל המקום בעבר ובהווה ויוצרים פסיפס של זהויות מקומיות במהווה את הזהות המרחבית הייחודית של קיבוץ עמיר וחושפות את המגוון האנושי, הנופי והתרבותי שבו. אנשים קשורים למקום, אנשים קשורים לאנשים, אנשים קשורים לעצמם. קרוב, מוכר, מזוהה, מפתיעף מוחשי, מורגש, מרגש, משעשע, מתוק, מריר, מהדהד, נוגע, נמצא במקום. נמצא באנשים. נמצא בעבודות.
התערוכה מזמנת לצופה במה רחבה למשמעות של המושג אמן בקהילה ויצירתו. הופכת את הקהילה לעשירה, מורכבת וסובלנית. מהוה נדבך משמעותי בחברה ומחממת את הלב.
אמנות בקיבוץ (דברים בפתיחה-תמצית דבריו) דודו פלמה.
80 שנים מלאו לקיבוץ עמיר, וקיבוץ עמיר כעבור 80 שנה זכה שתיהיה בו גלריה לאמנות.
אז הנה יש גלריה בקיבוץ, ונשאלת השאלה האם יש דבר כזה שאפשר לקרוא לו אמנות קיבוצית. כי מהתשובה לשאלה הזאת נגזרת השאלה האם ישנו דבר כזה שניתן לכנות אותו בשם אמן קיבוצי.
אבל לפני שאנחנו מתחילים להכנס לעסק הסבוך והטעון הזה אמנות הקיבוץ, אולי כדי שאגיד משהו כללי על אמנות,
אולי נאמר "המודרנית", משהו שנכתב לפני כמעט 100 שנה: הפילוסוף הספרדי אורטגה אי גאסט כתב ב-1925 מסה בשם "דה הומניזציה של האמנות". במסה אומר ש"עבור האמן המודרני, הנאה אסתטית נובעת מהתגברות על הנושא האנושי". ככלל המין האנושי הוכיח שאין מקום שאי אפשר ליצור בו.
אז בואו נשאל באומץ האם קיימת אמנות קיבוצית ? האם באמת האמן בקיבוץ יוצר אמנות קיבוצית, או שאולי הוא אמן שחי בקיבוץ ויוצר אמנות באופן כללי. בדור מייסדי הקיבוץ היה וויכוח שהגיע מהספרות הרוסית, שמשליך על השאלה. מצד אחד הייתה חשדנות כלפי אמנות תלושה מן המאבק החברתי, ה"נמצאת במגדל שן". לפי אימרה אחד החלוצים. היה בה אמירה שלו הבוז של התנועה המהפכנית הרוסית בשלב הניהיליסטי שלה נגד הליברליזם המתנשא מצד אחד והתלוש מצד שני. ובואו נודה על האמת בד. אנ. אי. הקיבוצי היה קיים תמיד סוג של בוז אידיאולוגי חזק נגד האמן התלוש. מצד שני הם האמינו באמירה של דוסטוייבסקי ש"היופי יציל את העולם". תפישה שהניסיון האמנותי יוכל לקדם גאולה מוסרית. גומבריך פותח את ספרו קורות האמנות במשפט " לאמיתו של דבר אין כלל אמנות, יש רק אמנים". וסיפור האמנות בקיבוץ הוא לכן סיפורם של האמנים הרבים שהיו חברי קיבוץ. שהתנקז לסיפורו הפרטי של אותו חבר קיבוץ נלעג, שהסתובב חלק מהשבוע בבגדי עבודה מלוכלכים בצבע, כאשר שאר החברים הסתובבו בבגדי עבודה מלוכלכים מעמל "אמיתי".
אולם שאלת האמנות בקיבוץ איננה רק השאלה של אישורים וסידור העבודה. מספר ימי יצירה ומי משלם על החומרים ומי מקבל את התגמולים. המהותית יותר הן מה אומרים האמנים, כלומר מהו המסר. מהו יחסו של הקהל. האם ישנה בכלל אמנות מיוחדת לקיבוץ. כיצד משתנים הנושאים, האם הקיבוץ הוא שדה המראה או שדה נחיתה. איזה מין עבודות נוצרות בו ובאיזו תקופה. (להעיר: כמו שאתם כבר מבינים, אני בתור אמן ומחנך, טוב יותר בשאלות מאשר בתשובות).
לסיום: הקיבוץ לא ידע להחליט עם הוא משק - כלומר יחידה כלכלית, או קיבוץ - יחידה רוחנית אידיאולוגית. אך כמו שאתם יודעים מניסיונכם אי החלטה בקיבוץ גם היא למעשה סוג של החלטה ולמעשה הרבה לפני ההפרטה שאנו כה נהנים לסבול ממנה, הפכו כבר "בני הקיבוץ" להיות ל"בני משק" ולכן אולי יש בזה אולי סוג של צדק פואטי שדווקא עכשיו לאחר שהקיבוץ הופרט ונותר חנוט בגעגועינו אל העבר שלא בטוח בכלל שהיה קיים באמת כמו שאנחנו זוכרים אותו, דווקא עכשיו בתוך כל ההפרטה הזאת אחרי 80 שנות קיום חברתי פועלת בעמיר גלריה שהפכה למוקד משיכה שמתסיסה את חיי הרוח של החברים בקיבוץ עמיר ובסביבה כולה. ברכות חמות לחגכם ואני מקווה שהגלריה תמשיך להציב לנו סימני שאלה שאת התשובות עליהן נצטרך לתת בשדה האמנות כמו בחברה. כי אין האמנות יכולה להתקיים ללא חברה ואין חברה יכולה להתקיים ללא האמנות . תודה רבה.