מחוה לאגרטל | ואזה

 אגודת אמני קרמיקה בישראל

 אוצר: אבנר זינגר

 צלם: צבי אליאש

​

משתתפים: אהובה ליבנה, איליה קוץ, אבנר זינגר, אירית אורפז, אנה כרמי, אסתר בק, גילה מילר לפידות, גנאדי דבורקין, דורי שכטל זנגר, הילדה מירום, הילה אשורי, ז'אנה שימונוב, זהבה אדלסברג, יואלה שרון, יונת חמיידס, יעל ליבנה, יעל נובק, לאה שדמי, סוזן לוטי, סיגלית ברייר, פליסיטי ברנשטיין יעקובי, רונית ברנגה, רות חאזי, רני גילת, רעות אהרונוביץ

 

הפונקציה העקרונית והראשונית של האגרטל הייתה ונשארה בעיקר דקורטיבית - כלי קיבול לנוזלים להצבת פרחים. החומר השמיש והמתאים ביותר ליצור האגרטל, מאז ומעולם היה החמר. במהלך ההיסטוריה עם התפתחות הטכנולוגיה, נעשה שימוש בחומרים נוספים כמו זכוכית, פלסטיק ומתכת, אך למרות ההתקדמות הטכנולוגית עדיין השימוש בחמר נפוץ ומקובל בעולם.

בתחילה היה האגרטל נעדר עיטורים ובמשך הזמן התפתח השימוש באגרטל גם מדיום אמנותי. כפועל יוצא מכך, הוא התפתח מבחינת הווריאביליות בשימוש בחומר, סגנונות העיטור, הסצנות האמנותיות, הסוגים וטכניקות האמנות השונות כמו:  ציור, פיסול, תבליט ולאחרונה גם וידאו. גם הנושאים וסצנות האמנות שאמנים בחרו להציג עברו דרך ארוכה כמו למשל סצנות מהמיתולוגיה היונית, תיאורים של חצרות הקיסרים בסין וגם אורנמנטיקה מסוג דלפט בהולנד.

האגרטל היה נהוג בשימוש בקרב קיסרים ומלכים וככזה, ערכו ככלי אמנות היה יקר ערך והוא הפך לחלק מאוספים אמנותיים של מוזיאונים ואוספים פרטיים. יחד עם זאת ובד בבד עם מעמדו כיצירת אמנם הוא הפך לכלי עממי.

המונחים אגרטל וואזה הן לכאורה מלים נרדפות: אגרטל בעברית ו - Vase באנגלית ובצרפתית. במהלך השנים התגלגל השימוש בכול אחד מהמונחים וקיבל קונוטציות ומשמעויות מיוחדות וייחודיות דווקא בשפה העברית והתרבות הישראלית.

האגרטל נשאר בתודעה המקומית ככלי אצילי ואמנותי ואילו הגלגול הכביכול "עממי" שלו – "הואזה" קיבל משמעות נחותה יותר והשימוש בדימוי גלש לדימויים לא מחמיאים בשפה העברית שאיבדו את הקשר לאמנות.

בתערוכה מוצגות עבודות אשר מייצגות את הפונקציה הבסיסית של האגרטל ככלי קיבול ודקורציה עם כול המשמעות והגלגולים שעבר ועבודות המציגות אינטרפרטציה אמנותית אישית של כול אחד מהאמנים לנושא.