אריאל המרשלג נולד בבואנוס איירס ארגנטינה ב-1969 . ב-1972 עליתי יחד עם הורי אבלין ויוסף ואחי הגדול רובי

לארץ היישר לקיבוץ להבות הבשן. שם נולד אחי הצעיר יאיר ושם גם פגשתי את לאורה אישתי. גדלתי וגרתי שם עד אחרי הצבא. ב-15 השנים האחרונות, אנחנו גרים בקיבוץ שמיר. יחד עם שני הילדים שלנו איל ומעין. בבית שבנינו בהרחבה. אני עובד באופטיקה שמיר מעל 10 שנים.

אני זוכר את המפגש הראשון שלי עם הרתחת והברזלים. זה היה בתיכון, אי שם בשנות ה-80. מהרגע הראשון אהבתי

את הרעיון שאפשר להדביק ברזל לברזל. הרבה שנים במסגרת עבודתי בקיבוץ ומחוץ לו, מצאתי את עצמי מתקן ובונה מתקנים במסגיריה, גם אם זה לא היה במסגרת הגדרת תפקידי, אלא שפשוט אהבתי את זה.

לפני כ-10 שנים יצרתי את הפסל הראשון ומאז אני ממשיך. מעולם לא למדתי אמנות או משהוא שקשור בתחום, מה שאני עושה בא לי בטבעיות. אני שואב השראה מאמנים אחרים. רעיונות לפסלים, אני מקבל בדרכים שונות. לפעמים

מתמונה אקראית, מסיטואציה מסוימת שנתקלתי בה, או משפט ששמעתי. את החומרים אני אוסף משאריות של מוסכים, מסגיריות, ערימות פסולת, או חברים שמביאים לי. בדרך כלל בשלב האיסוף אין לי מושג מה אעשה בחומר. לפעמים החומרים שוכבים אצלי בחצר במשך כמה שנים. עד שפתאום אני מגלה מה מסתתר בהם. לעתים אנשים 

שואלים איך ראיתי את הפסל בברזל לפני שיצרתי אותו. אני לא בטוח שיש לי הסבר, אבל זה בטח דומה לתהליך של כתיבת שיר למשל. האותיות והמילים כבר שם, אבל מישהו צריך לאסוף אותן ולסדר, כך יצא מהן שיר.

כרגע אני יוצר את העבודות מחוץ לבית, מה שמגביל את שעות העבודה (בגלל הרעש)  וזו ההזדמנות להתנצל בפני השכנים ולהודות ללאורה אשתי, שמקבלת אותי עם השיגעונות שלי ולא מונעת ממני להמשיך לאסוף ברזלים חלודים ולערום אותם בחצר.

יש תקופות שאני לא מוצא זמן ליצור, בזמן הזה הרעיונות עולים בראשי בזה אחרי זה ואני חסר נחת עד שאני מתחיל לצור. כל תהליך התכנון מתבצע אצלי בראש. אין שרטוטים או חומר כתוב. ברגע שסיימתי לתכנן (תהליך שעשוי לקחת בין שעה למספר ימים) אני מנקה את החומרים ומתחיל ליצור. ברוב העבודות שלי אני משלב בין: אבן מתכת ועץ. לכל אחד יש את הסיגנון שלו,יש עבודות שניסיתי כיוונים מעט שונים. לפעמים אני לא מרוצה מהתוצאה ולפעמים כן. זו הדרך שלי להתקדם. הרבה ניסוי ותהייה. כך אני לומד את המוגבלות של החומרים ומפתח טכניקות חדשות. עדייו לא יודע לאן העיסוק הזה יוביל, אבל אני מקווה שבעתיד אוכל להקדיש לו יותר זמן ואולי גם אמצא מקום מרווח ומתאים יותר ליצור בו.