רינה פלג

​

​

​

 " מבנים קלועים מחומר"  - דרך סיפורי הנשמה

גדלתי בקיבוץ שער העמקים שכל גבעותיו היו מכוסים בחרסים, שהוכיחו על תרבויות קדומות בארץ ישראל. זה חיבר אותי מאוחר יותר לעבודה שלי בחומר, קשרה אותי בתחילת דרכי לממצאים ארכיאולוגים קדומים בארץ ישראל. לפני 7000 שנה נמצאה טבעת של סל באדמה שרופה, המראה על קלעיה שהייתה עוד לפני הקרמיקה. האדמה התגלתה כחומר שימושי בשטח שעל ידי שריפה באש הוא מתחזק ומשמש לצורכי אדם.

הטכניקה הראשונית הייתה שימוש בחוליות ובהידוקן ליצירת כלי בית. על ידי פינְצינְג. אני לוקחת את החוליות לא מהדקת אותן ואורגת אותן חופשיות כאילו היו נצרים. נוצר מבנה חלול ומחלחל, אוורירי, אור ואוויר חודרים דרכו, הוא נראה עדין ושברירי, אבל מבנהו חזק ויציב.

הרעיון להשתמש בחומר כחבל או קש קלוע הוא קונצפט ישן ושרידיו בממצאים ארכיאולוגים רבים. כלים שימושיים נעשו בתבניות של סלים קלועים והשאירו הדפסה על הכלי. כדים קושטו בדמויות של חבל, כדים גדולים נשאו במקלעות חבלים למרחקים. החומר והקש מעובב, הם חומרי הבניה הראשונים בהם השתמש האדם לבנית ביתם והיה עמיד בגשם. טכניקת הקליעה והאריגה ידעתי עוד מילדותי. התגלית המפליאה הייתה להעביר אותה לקרמיקה, יצרתי חוליות מחומר וארגתי אותם כבד שתי וערב. הקליעה בחומר נהפכה לטבע השני שלי, היא מרגיעה, מרכזת מקור למדיטציה, היא זורמת ומהנה את הנפש, היא רוקדת בידיים והנשמה פורחת. הפסלים לא קלועים לא שימושיים הם מבנים ארכיטקטוניים עם נוכחות בשטח ומבלבלים את העין, אני אוהבת את הבילבול. החומר בידי משחרר את הנשמה הנודדת למרחבים אין סופיים, מעצב את חיי ליצירות חדשות, נותן אנרגיה וכוח להתמודד. החומר האדמה והמים, הם מקור החיים שלי, זו דרך החיים בה בחרתי.

כל חיי שימשתי דוגמא ותרמתי מניסיוני לקהילות בהם לימדתי: מוסד חינוכי בשער העמקים, סמינר אורנים, אוניברסיטת חיפה, בדרום אפריקה- בופוצואנה, בשנות ה-90 הקמתי פרודקשון סטודיו בניו יורק, מרכז קרמיקה בו עברו ועבדו עשרות קרמיקאים. במרכז הייתה גלריה שהציגה קרמיקה, ציור ואמנות חדשנית, מלמדת בכפר עידוד, מלמדת אנשים עם מוגבלויות, בבית בינימיני מלמדת את העבודה באקסטרודר (טכניקת הקליעה). מאז שחזרתי לארץ הקמתי מרכז לקרמיקה באום אל פחם, בשיתוף עם הגלריה לאמנות שם. אני מלמדת נשים ערביות אמנות וקרמיקה, גילן הוא בן 20 ל-60 נשים שמעולם לא קיבלו שום חינוך לאמנות ולא נגעו בחומר. כוונתי שבעתיד נעשה מוצרים למכירה, מיזם מסחרי שיוכלו להרוויח מעבודתן.

בעבודותי, אני חוצה את הקווי הקדרות המסורתית ויוצרת עבודות קדרות מסוג חדש. אני יודעת למשמע את החומר כרצוני, להגמיש ולהשטיח, לאתגר ולעניין את עצמי בפיתוח דרכים חדשות ומשכללות את הטכניקות שפתחתי לכדי שלמות ביצועית מוקפדת ביותר. המיצב  "קומיקרמיקה" עוסק בחיבורי תרבויות עתיקות ובנות זמנינו, השענות על ממצאי ארכיאולוגיה מקומית והמצאות הקומיקס וגיבורי-גיבורות העל: חומר בליבוש ניצרים קלועים שתי וערב, גופי קרמיקה מוזרים מעוטרים בדמויות קומיקס המצופים לקה אקריליק, קרדומי חומר מחוברים לידיות בייסבול. החיבורים מתאפיינים בחוסר חוקיות, באינטואיטיביות, מעין אנטי תזה לעבודה קרמית המסורתית. על ידי שימוש בקומיקס מעבירה את הזירה הדקורטיבית אל המרחב העכשווי בו מתערבבים: זה בזה, ישן וחדש, חומרה וקלילות, אומנות ומשפחת קדמוני. צינורות ומשטחי קרמיקה מחוררים מחוברים לאובייקטים שאני  מציגה,  כמו מאפשרים לי לנשום, הם אינם מסיבים ואטומים, אינם יכולים לשמש כלי קיבול והפונקציה המרכזית שלהם היא עצם היותם.

האמן ציבי גבע אמר: בשלהי קיץ 1983, בתל חי, פגשתי את רינה פלג, שהיגיעה אז מניו יורק, בכדי להשתתף במפגש אמנות בת זמננו הבינלאומי. אני זוכר כמו אתמול, את התנור שבנתה שם, גדול ממידות אדם, תנור חד פעמי, נבנה כפרפורמנס מתכלה אשר "שרף את עצמו לדעת", מאז הקיץ ההזוי הזה, על ההר שעל גבול הצפון, נהיינו חברים. שנתיים מאוחר יותר, בניו יורק, ראיתי פעם ראשונה את פסלי הקרמיקה הגדולים, כמו צלעות אדמה מפותלות, שהחלו להישזר ולהיקלע בפלסטיות מדהימה, כחומר ביד היוצר.

"אדמה קלועה" חיבור מטפורי- פלסטי מדהים, שהלך ונהייה מורכב יותר ויותר במהלך השנים, כמו שני קצוות, סטרוקטורות תרבותיות, שהגיעו ממקורות רחוקים והתמזגו למה שהפך לסימן ההיכר של הפסלים של רינה פלג. המקלעת, שמקורה הוא בדרך כלל עממי וקשור למלרכת יד, היא גם הדגם המכונן של המודרניזם המערבי-הגריד. בעיבודו הקרמי אצל רינה פלג ובאופן שהיא קולעת את החומר למבנים תלת מימדיים מורכבים, מתקיימת מזיגה נדירה של העממי והפיסולי המודרניסטי. אדמה-לאברי גוף פנימיים. גשמיות-לצורות וסמליות מהעולם הרוחני. אדמה אשר מתנשאת אל הטרנסצנדנטלי.

כמו הצורות הכדוריות ונמרקמים האינסופיים, כן גם הסיפור האישי, כמו סוגר מעגל מופלא: קיבוץ שער העמקים, ניו יורק, חזרה לארץ וההליכה הזאת דווקא לשם אום אל פחם, לחיבור הנדיר הזה, אשר שוזר אמנות ושליחות אישית ותרבויות בדו קיום נדיר. 

​