סאשה סטויאנוב, אמנית עצמאית, בלתי מתפשרת, לא רק בבחירת נושאי יצירתה אלא גם בדרך עשייתה. אמנית הסיב העושה הכול מאלף ועד תו

 היא זו שהוגה במחשבותה את הרעיון, משלבת ביצירתה עבודה מתוך צילום או לחילופין, מציירת את הדימוי, אותם היא מתרגמת לאריגה. היא

 טווה כפלך את החוטים ונותנת בהם את צבעוניותם, אורגת בידיה העדינות, בשתי וערב, יצירות אמנות מרהיבות.

 במבט ראשון נדהם הצופה מגודלם ומעוצמתם, אבל, רק התבוננות ממושכת בשטיחיה חושפת את מסתורי היצירה החבויים באריגה הצפופה

 והמונוכרומית. לכאורה, יצירותיה נוצרות בארץ שטופת שמש אך מהצבעוניות של השטיחים קורנים ניחוחות של ארץ רחוקה, אוקראינה, ארץ

 מולדתה.

 כאשר שואלים אותה למה היא אינה משתמשת בצבעים אחרים ? התשובה: "כשעליתי לארץ מאודסה שאלתי את עצמי למה צריך הרבה צבעים

 כשאפשר להגיד כל כך הרבה עם אפור".

 מרכז העשייה של סאשה היא דירה צנועה בעיירה יוקנעם עילית, שבמרכזה ניצב נול אריגה ענק. במשך עשרות שנים, אלפי ומאות אלפי שעות

 אריגה, משעות הבוקר המוקדמות, עד אלה המאוחרות בלילה, היא טווה את יצירותיה. אוספת את הצמר, שוטפת, מכבסת, מכינה אורגת שטיחים   גדולים ממדים, שלעיתים לא ניתן אפילו, לפרוס אותם בבית...

 סאשה עושה שימוש בטכניקה עתיקה יומין ליצירת אמנות עכשוויות, סנטימטר אחר סנטימטר, היא טווה את רעיונותיה ומחשבותיה לתוך   השטיחים. היא משתמשת בצמר ארוך וקשה, של כבסים לבנים מזן אוואסי, צובעת אותו חלקית בגוונים טבעיים, מאופקים, מונוכרומטיים, של

 שחור, אפור ובז', בצמר צבעוני של כבשי רומני האמריקאים. ערבוב של צמר עם משי, כותנה וסיסל, סיבים טבעיים גסים המופקים מעלי אגבה,

 וגלגול לא שווה במתכוון של החוטים תוך כדי שינוי עובי, מעשירים את הטקסטורה ויוצרים מעברים עדינים של אור וצל הנותנים ליצירה   אשליה ריאליסטית תלת-מימדית מפוסלת.

 היא מחזקת את דברי פרויד מחד, קוראת תיגר על מהות היצירה התרבותית של האישה מאידך. היא מעצימה ומעניקה מחדש משמעות לעבודה

 הקפדנית, לדיוק, לאיכות וליכולת הוורטואוזית במעשה אריגה, עמלנות מתמשכת ומורכבת של יופי ועוצמה, עשויה מאלפי, מאות אלפי חוטי

 צמר ארוגים, ההופכת את שטיח הקיר ליצירת אמנות גדולה ומרשימה, המבטאת דילמות אנושיות וחברתיות של העולם המודרני שהיא חיה

 ויוצרת בתוכו.

 השטיחים קוראים לצופה להתקרב, להתבונן ובכל שהצופה עושה זאת-הוא רואה פחות ופחות, הוא מתרחק והדימויים הולכים ונגלים לעיניו,

 כפיקסלים מטושטשים.

 מציאות מחוץ לפוקוס, חדה ובהירה. יש בהם איכות צילומית בתלת-ממד, ספוגים באישיותה של סאשה. מעבר אין-סופי מהנקודה הזעירה ביותר

 לדימוי השלם בחזרה. שמואל וימינה, למטה ולמעלה יצירה לנצח, המשדרת קדושה.

                                                                                                                                                              אתי פרדו נוסבאום