top of page

עדשה מקומית
83 שנים לקיבוץ עמיר

הגלריה בחרה הפעם לכבוד חג הקיבוץ לתת במה לאמני הצילום חברי קיבוץ עמיר. התערוכה, מלווה את החג השנתי החשוב והגדול בעמיר ונותנת במה לצלמים המקומיים, מבטאת איכויות תרבותית וממחישה את החשיבות החברתית כמביע את הפנים של המציאות המקומית ולעיתים גם האזורית. במסגרת התערוכה מוצגים עשרות צילומים שהם ביטוים אישיים של הצלמים הרואים באומנות הצילום, מקצוע/תחביב מרתק, מפתח ומלווה בסיפוק רב.

בתערוכה מוצגות יצירותיהם של 12 צלמים: אביהו שפירא, אביטל אופנהים, אבנר שפירא, איתן ישראלי, אמנון לויה, ארז בן סימון, אריאל נייזנה, יערה גרוסמרק, מיכאל מיטלמן, רם שדמון, שחר שפירא.

 

הצלם, העומד מול אובייקט, הוא שבוחר את המקום, הסיטואציה והרגע הנבחר, שולף את המצלמה, לעיתים את המצלמה של הנייד, ומתוך סך כל הקליקים, יבחר במספר תמונות מצומצם אותם יחליט להשאיר. לבסוף יבחר את האחד, אותו רגע קסום וחד פעמי ויהפוך אותה לתמונה נצחית, שתישאר איתנו לעד. כוחו של צילום טמון ביכולת להקפיא רגע אחד. הרגע שבו הכול מגיע אל שיאו ומתפרץ. לעיתים דרמטי, אנושי, מסעיר או מרגש, ולהנציח אותו לפני שימחק מהזיכרון הקולקטיבי שלנו. חלק מהצלמים בחרו להנציח את הדברים היום-יומיים שאנחנו כל היום חולפים על פניהם ופשוט להציג אותם במלוא הדרם. הצילומים בתערוכה מאפשרים לנו ליהנות מזוויות צילום קצת אחרות, המשחק באור ובצל, יצירת קומפוזיציה שונה מספקת נקודת מבט אחר וייחודי על הסביבה, על האנשים ועל רגעים קצרים. כשריד של דבר הלקוח במישרין מהמציאות, דומה לעקבות שאנחנו משאירים בחול.
 

מאז המצאתה המצלמה, הפך תחום הצילום לכזה הכולל שימוש באמצעים טכנולוגים מתקדמים, לצד מקום לביטוי גישות אמנות שונות ורעיונות אחרים. האם ניתן לחוש, להבין או לדעת מהי עמדתו האישית של הצלם כשאנחנו עומדים מול צילום שצילם? האם כששני צלמים יעמדו באותה הנקודה, ויכוונו את עדשות מצלמותיהם אל אותו אובייקט ממש, כשנעמוד אנחנו כצופים, מול הצילום, תיחשף מולנו בסופו של דבר אותה העמדה? תהייה המצלמה אובייקטיבית ככל שתהייה, ירצה המצלם להיות ענייני ונטול פניות ככל שישאף, רגשותיו יבואו לידי ביטוי בצילום שבחר להציג לקהל. האם ייתכן שהפרשנות שאנחנו כצופים ניתן לצילום, תהייה מושפעת מרגשותינו ודעותינו? התשובה חיובית. כי בצילום למצלם וגם לצופה, תמיד יהיה מטען של רגשות, וזהו חלק מהעושר, העניין והקסם שמביאה "עדשה מקומית".

צוות הגלריה ראה לנכון לחשוף את התוצרים, משום שכל צלם/אמן חייב לקבל פידבק. כשהאמן רואה אנשים שעוצרים להתבונן ביצירות והופך את הצופה להיות שותף בדברים היפים שראה ותיעד, זה מחמם את הלב ומעצים אותו שאנשים נהנים לראות את הצילומים האלו.

פתיחה: 5.11.22.  נעילה: 24.12.22

                                                                                                                 אתי פרדו נוסבאום

מסע אל הליבה:

יצירה בלהט של 700-1220 מעלות – דיאלוג בין אדמה, זכוכית וארכיטקטורה.

"מסע אל הליבה", תערוכה המזמינה את הצופים לצלול אל עולם של יצירה המתהווה בלהט עז, בטמפרטורות הנעות בין 700-1220 מעלות צלזיוס. זהו מסע סוחף אל נבכי החומרים – אדמה, זכוכית וארכיטקטורה – ואל הטרנספורמציה המופלאה שהם עוברים תחת ידיהן האמונות והמיומנות של שלוש אמניות ישראליות יוצאות דופן: יערה רבינוביץ, אילה צור ומיכל גמליאלי. יצירתן אינה רק הצגה של אובייקטים, אלא שזירה עדינה של חוטים מקשרים בין חומרים גולמיים בני אלפי שנים, טכניקות מסורתיות עתיקות יומין ופרשנות עכשווית ומודרנית. כל יצירה בתערוכה היא חלק מדיאלוג מתמשך, חי ונושם, עם הטבע הסובב אותנו, עם הסביבה הגלילית והמדברית, ועם התהליכים הנסתרים והעוצמתיים המעצבים את עולמנו.

התערוכה מתמקדת ברעיון ה"ליבה" – לא רק במובן הפיזי של החומר הנצלה ומתגבש בכבשן, שבו חום עצום הופך את המוכר לחדשני. "ליבה" זו מתייחסת גם למהות העמוקה והפנימית של כל אמנית: מקורות ההשראה שלה, הטכניקה הייחודית שפיתחה, והחיבור הבלתי מתפשר שלה למקורות היצירה, אם זה בחיבור לאדמה, לזכוכית או לעולם האדריכלי. זהו מסע עמוק פנימה, אל המהות הפועמת של החומר והאמנות, המזמין אתכם לגלות את הסודות החבויים בהם.

יערה רבינוביץ: הגיאומטריה של הליבה הארכיטקטונית.

בסטודיו שלה בקיבוץ עמיר, יערה, יוצרת שילוב ייחודי של אדריכלות, אמנות ועיצוב. כמעצבת רב-תחומית, יערה מביאה לידי ביטוי שפה גיאומטרית מינימליסטית, בהשראת האדריכלות הברוטליסטית והנוף הגלילי. עבודותיה – כלים שימושיים, עבודות קיר וגופי תאורה – מתהוות באמצעות תבניות מודולריות, החושפות את הליבה המבנית והצורנית של החומר. יצירתה מדגישה את הדיאלוג שבין תכנון מדויק לחומר המתגבש בחום, וכוללת שיתוף פעולה מקומי, עם סאמר שאער, המנהל סטודיו לעבודות בזלת, מדגישים את הקשר שלה למקום ולחומרים הייחודיים לו.

 

אילה צור: מסע אל ליבת האדמה הנצרבת.

אילה, אמנית וקרמיקאית מקיבוץ עמיעד, מזמינה אותנו למסע עמוק אל ליבת האדמה. יצירתה חוקרת תהליכים גיאולוגיים בני אלפי שנים, כשהאדמה נצרבת בטמפרטורות גבוהות של 1,150 - 1,220 מעלות צלזיוס. איילה חושפת את אופייה הנסתר של האדמה, גווניה ומרקמיה, דרך חרסיות ופיגמנטים טבעיים המספרים סיפורי סחף ומסעות גיאולוגיים. עבודתה כוללת חקירה מעבדתית ואיסוף אדמות מרחבי הארץ. מתוך מסע זה צמחו שלוש עבודות מרכזיות: "חומרי גלם" ארכיון אדמות טבעיות; "אדמת קודש" פסיפס חרסיות שרופות המארגן מחדש את פני השטח; ו"קו התפר" יריעות חרסיות המחוברות ברקמה מקומית, המשקפת מסורות שונות.

מיכל גמליאלי: הליבה הפיוטית של הזכוכית והטבע.

מיכל, אמנית זכוכית מראש פינה, הזכוכית החמה היא "מעשה קסמים" המאפשר לה לבטא את הליבה הפיוטית של הטבע. מיכל התמחתה בטכניקות עיבוד מבער ו"פט דו וור"(Pate de Verre) בהן אבקות זכוכית מתגבשות בחום גבוה. רוב עבודותיה שואבות השראה מהטבע, והיא רואה בהן הזדמנות לעורר בצופה רגש ולחדד את רגישותו לסביבה. יצירותיה, כמו "פריחת השקד" ו"משפחת אלמוגים", מבטאות את הדיאלוג העדין בין הזכוכית השקופה לעוצמת הטבע.

שלוש האמניות, כל אחת בדרכה הייחודית ודרך הלהט של 700-1220 מעלות, מציגות קשר עמוק בין האדם, היצירה והסביבה. התערוכה מזמינה אותנו להתבונן מחדש בחומרים המקיפים אותנו, לגלות את סיפוריהם הנסתרים, ולהעריך את היופי והעומק הטמונים ביצירה הנולדת מתוך חיבור אמיתי לליבת הדברים.        

  

פתיחה: 5.7.202.   נעילה:  9.8.2025                                                                אתי פרדו נוסבאום

  • Twitter Square
  • facebook-square
bottom of page