"הָעוֹלָם מָלֵא זְכִירָה וְשִכְחָה. כְּמוֹ יָם וְיָבָּשָה, לִפְעָמִים הַזִּיכָּרוֹן הוּא הַיָּבָּשָה הַמּוצֶקֶת וְהַקַּיֶּימֶת וְלִפְעָמִים הַזִּיּכָּרוֹן הוּא הַיָּם שֶמְכַסֶה הַכּוֹל כְּמוֹ בַּמַּבּוּל, וְהַשּכְחָה הִיא יַבָּשָה מַצִּילָה כְּמוֹ ארָרָט" (יהודה עמיחי)
המונח 'זיכרון' הוא בסיסי, חיוני אך גם מופשט ומבלבל: לזיכרון האנושי יש היכולת לשמור מידע, לאגור אותו ולשוב ולהשתמש בו. לא רק היכולת נקראת זיכרון, כי אם גם המידע הנאגר קרוי באותו שם. אדם שאיבד את זיכרונו משול לילד קטן אשר עליו ללמוד הכול מחדש; מנגד, אדם אשר ניחן בזיכרון פנומנאלי הוא בעל עולם פנטסטי ועשיר. הזיכרון יכול גם לתעתע: האם התרחשו הדברים כפי שאנו זוכרים אותם? "הזיכרון פעם מנפה, פעם מייפה ופעם מחפה. תמיד אישי, סובייקטיבי וייחודי, כמו טביעת אצבע של הנפש" (אמנון שמוש).
בחלוף שנה ללכתה של אילנה באומן מאיתנו, לא נותר לנו אלא לתת ביטוי למה שלא הספקנו לבטא בעודה בחיים. התערוכה 'צרובה בזיכרון' היא כספר זיכרונות פתוח של כל אחד מ-32 היוצרים המציגים בה את זיכרון אילנה באומן כפי שהייתה עבורם.
באומן, אישה שכל חייה ברחה מכבוד אך יצרה סמכות מכובדת של אדם טהור ונדיב; אישה רבת פעלים, מגדלור שהאיר את העשייה האמנותית בפריפריה הגלילית; מורה לחיים, מנהלת מיתולוגית ואסרטיבית, פרויקטורית דגולה, יזמית מבריקה, חדה, שנונה, צינית ונושכת כשצריך; אשת עקרונות, אוהבת הארץ והאדם, לוחמת לצדק חברתי ולשלום בין העמים; מפוכחת אך מאמינה, אופטימית אך לא נאיבית, שחיפשה תמיד אמנות למען אמנות, וכך תיחרט בזיכרון.
התערוכה מעלה שאלות של דימוי וזהות ומשלבת בין זיכרון העבר ודימוייו; היא בודקת את טווח ההתמצאות של כל אחד מאתנו, יחד ובנפרד, בנבכי הזיכרון הקולקטיבי, ומבקשת מאתנו לחדד את המחשבה, להביט פנימה אל הזיכרון ולחבר בין השניים.
משתתפים: אברהם אילת ǁ שלומית באומן ǁ אופירה ברק ǁ יונתן גל ǁ יאיר גרבוז ǁ יובל דניאלי ǁ דיגי דקל ǁ חסן ח'אטר ǁ ורדה ח'אטר ǁ אורי חופי ǁ שולמית טייבלום מילר ǁ ורדה יתום ǁ תגית כלימור ǁ מרגרט למדן ǁ חיים מאור ǁ אריאל מיודוסר ǁ גיל מיודוסר באומן ǁ שקד מיודוסר באומן ופרויקט 'כלים שלובים', אוניברסיטת בר אילןǁ חנינה נויפלד ǁ נפתלי נחמני ǁ רינה פלג ǁ דודו פלמה ǁ אתי פרדו נוסבאום ǁ גד פרנק ǁ אילה צור ǁ דוד קנפו ǁ בלה קפלן ǁ שאול סלו ǁ שגיא סאצ'י ǁ עירית שטקלמכר ǁ דורי שכטל זנגר ǁ יעל שפיגלר
אתי פרדו נוסבאום
אברהם אילת / מתחפרים. 2014.
שלומית באומן / שבר, כלי. 2021
(וידיאו), 9.38 ד'
במהלך הלימודים באקדמיה לאמנות ועיצוב בבצלאל כבר לא הייתי חברת קיבוץ עמיר.
נרשמתי ללימודים לקראת סוף השירות הצבאי - ונאמר לי על ידי נציגי הקיבוץ כי אני לא יכולה לצאת ללימודים (צריך להמתין לפחות שנתיים).
מיד עברתי לגור בירושלים. עזבתי כשעלי תרמיל גב ובו הבגדים שלי.
גנבתי מחדר האוכל של קיבוץ עמיר צלחת אחת, מרקיה אחת וספל אחד מקרמיקה.
הם התווספו לתכולת התרמיל.
הנסיעה לירושלים עם התרמיל ותכולתו, חקוקה לי בזיכרון. במידה רבה נסעתי את הלא נודע.
מאז שאני זוכרת את עצמי - היחסים שלי עם הייצוגים של הקיבוץ היו תמיד דואליים:
אהבה מול התפכחות. תחושת בית מול ריחוק.
אשליה אוטופית מול מציאות שבורה.
העבודה המוצגת בתערוכה היא מחווה לצלחת, לקערה ולספל הגנובים.
היא גם מחווה לדואליות של הגבול המטושטש בין המשפחה לקיבוץ - כבית.
לתחושת בית באופן כללי, ולזיכרון אישי וגעגוע לאימא.
שלומית באומן היא ילידת קיבוץ עמיר, בתם של אילנה וטולי באומן, מתגוררת ביפו.
באומן היא יוצרת פעילה וחוקרת עיצוב, מרצה בכירה במחלקה לעיצוב תעשייתי ב- HIT – מכון טכנולוגי חולון. בנוסף, היא חברת הנהלה ואוצרת ראשית של גלריה בית בנימיני, המרכז לקרמיקה עכשווית.
אופירה ברק/ זית.
70X90 ס"מ. צבעי מים. 2021.
עץ הזית קיים בתרבות היהודית מימי בראשית כסמל לשלום ואחווה. תוצרת פירותיו המבורכים זיכו אותו ביחס של כבוד, הערכה והגנה של דורות. עץ הזית הפך גם לסמל של שורשיות.
גזעו המקרין עוצמה, שורשיו הרבים הנאחזים בכוח באדמת הגליל ותוצרתו הברוכה, כולם יחד מוקרנים בדמותך ואישיותך.
"המכון לאומנויות תל-חי" החל דרכו בשנת 1956. כניסתך לתפקיד מנהלת המכון בשנת 1979 הכניסה בו רוח חדשה, רעננה ופורצת דרך.
גולת הכותרת היו מפגשי האמנות הבין לאומיים שיזמת עם טולי, תל-חי 80, 83, 87.
בואם של עשרות אמנים מובילים הצליח לקרב את המרכז לפריפריה ואת תושבי הגליל לעשייה האומנותית.
השגת את תמיכתם של המועצה האזורית גליל עליון ומשרד התרבות, רתמת את הקיבוצים סביב, מבצע גדול ולא מובן מאליו.
זכיתי לעבוד במחיצתך כשאת מנהלת את המכון לאמנויות ברגישות רבה תוך התחשבות בצרכי התלמידים והמורים. נהניתי מהרוח הטובה והיוזמה שתמיד השראת על הצוות ועלי ראשך העטור רעמת שיער לבנה, היה כלפיד לפני המחנה. שקטה ומקרינה נחישות בצדקת הדרך וליבך פתוח לכול.
כך נשארת חקוקה בליבי
יונתן גל/ ללא כותרת.
את אילנה וטולי באומן הכרתי בהתחלה יותר כמושג כללי, כששמם ופועלם כבר הלך לפניהם. זה היה בעת לימודי הציור שלי בתל-חי של תחילת שנות ה 80 (של המאה הקודמת), בהמשך, כעשור מאוחר יותר למדתי אמנות במדרשה ברמה"ש קלטתי את שמם שוב כמי שעומדים מאחורי המגזין 'סטודיו' ("התנ"ך" שלנו באותה תקופה).
עברו כמה שנים טובות עד שהכרנו באופן אישי וקרוב יותר. לצערי בנסיבות קשות, לאחר שאחי הצעיר אורי נפטר (2009), אבא שלי המליץ לחפש אצלם אבן מיוחדת למצבה. שניהם קיבלו אותנו בחום רב ועם המון כוונה לעזור בזמן הקצר שהיה בין השבעה לשלושים. אחרי שטולי קיבל תיאור קצר על מי היה אורי, הוא ישר לקח אותנו לאבן הכי מיוחדת שניתן היה למצוא שם, אחת מאבני הזלת המנגנות שלו שגם התאימה בצורתה ובאופייה למטרתנו. מיותר לציין שהם עשו עבודה מדהימה שממשיכה לרגש בכל פעם שאנחנו רואים אותה. מאותו רגע נוצר קשר מיוחד עם הזוג המקסים והמיוחד הזה שהלך והתהדק עם השנים, חברויות משותפות, פרויקטים ומפגשים ללא קשר לעבודה. מפגשים הכוללים תכוניות לשיתופי פעולה ותוכניות לקידום האמנות בגליל. שיתוף הפעולה שלהם עם חברים משותפים כגון השף שגיא לוי, אורנה וחיים מהוצאה גלילית ובנוסף העובדה שהבת שלנו מאיה למדה בביה"ס בעמיר. בזכות ההסעות שלה, יצא שנפגשנו לעיתים אחת למספר ימים לכוס תה/קפה או מטה עד שטולי היה מכריז - זמנך עבר... ומתפנה למשימותיו. אילנה כהרגלה וברוב יעילותה הייתה ממשיכה לעבוד תוך כדי שהותי במקום.
אהבתי את החריצות, האנרגיה והיזמות האינסופית שלה, את ההומור הציני של שניהם לצד אמונה בדור הצעיר ובצורך להמשיך ולקדם את כל נושא האמנות בגליל.
כשטולי נפטר המשכתי לבקר את אילנה וראיתי עד כמה טולי חסר לה על אף היותה אישה חזקה, שהמשיכה את מפעלם המשותף ללא לאות. לא פעם הייתי מקבל ממנה בוואצאפ או למייל מצגות של תמונות אמנות או טבע, המלצות על מוזיקה קלאסית שהיא חשבה שאוהב ועוד...
בהמשך שמחתי והתרגשתי על הזמנתה להציג בתערוכה הקבוצתית הכ"כ מכובדת ומכבדת לזכרו, אשר התקיימה בגלריה המדהימה שחלמו והגשימו.
התחושה הייתה שלמרות האובדן הקשה אילנה, הקטר והמנוע חסרת הפשרות, תמשיך עוד הרבה מאוד שנים. הגלריה תפשה תאוצה בניהולה לצד הצוות המקצועי והמסור שלה והאמנים עמדו בתור של שנה וחצי עד שנתיים קדימה כדי להציג שם.
הידיעה על מחלתה ותוך זמן קצר גם על פטירתה, תפשה את כל מי שהכיר אותה ממש לא מוכן. למרות גילה הלא צעיר, האופציה הזאת לא נראתה אפילו באופק מבחינתנו. היו לה תכניות לעוד פרויקטים ארוכי תווך כאילו שגילה ומצבה הבריאותי אינם מכשול או גורם שצריך לקחת בחשבון.
עד היום כשאני עובר מול הסדנה שלהם, או מגיע לתערוכות בגלריה, מוזר לא לראות אותה במקום שכל כך שייך ומזוהה איתה ועם טולי.
אילנה יקרה - השארת חותם עמוק ומקור השראה מיוחד בעשייתך ואישיותך. יהי זכרך ברוך ומבורך.
תודה על כך.
יאיר גרבוז / אילנה באומן
בעולם האמנות משמש האגו מרכיב חיוני, הוא זרז חשוב למעשים ולשיפוטם, להישגים ולפיתוחם. האגו הוא תמריץ למקצוע בלתי משתלם בעליל. במינונים מופרזים האגו הוא הרסני, מעוות וממכר.
מי שרצה להכיר אנשים שלרגע לא השתעבדו לאגו וידעו לצמצמו וכמעט לבטלו כליל, צריך היה להכיר את משפחת באומן שכל חייהם הוקדשו למעשים ולא לקרדיטים מופרזים, לפרסים, כיבודים וכיוצא באלה.
אילנה באומן לא רק הצניעה את עצמה ואת הישגיה ותרומותיה אלא לימדה, בדרך ההדגמה, את כל מי שקרב אליה, חוש מידה והבדלה בין עיקר לתפל. לפיכך אין אדם שעוסק ביצירה או בפרשנותה או בהוראתה שאין לו חוב לאילנה. מדובר בחוב שנעים לחוש בו וטוב לדעת שאין הוא מצטמצם כלל אלא גדל עם השנים ואף מוליד בעלי חוב חדשים.
אילנה הייתה דוגמא ומופת לסדר דברים נכון ופורה; היצירה לפני הכל וראשית לכל. השיפוט והבדיקה והפיענוח באים לאחר מכן ולעיתים הם שנושאים את הקול והם שמקרבים ומתווכים. אחרי אלה, לבסוף, אם בכלל, מגיעים התצוגה והתמורה והפרסום וההכרה. אני מקווה שבתוך ים המעשים והנתינה אילנה ידעה, ולו לפעמים, גם להעניק לעצמה טפיחה קטנה על השכם - רמז צנוע לטפיחה הגדולה שהיא ראוייה לה.
מעט מאוד אנשי תרבות מקומיים השפיעו כה הרבה וביקשו לעצמם כה מעט. למרות שהייתה בעבר גם מורה בפועל יש לומר שאילנה באומן הייתה מעצם אישיותה ומעשיה מורה בלי כיתה ובלי לוח ובלי בחינות ובוודאי ללא תעודות וציונים... רק עם אהבה דוגמא אישית ודאגה לציבור.
כל ציור שאבחר ואציג בתערוכה שהיא מחווה לאילנה יתאים למטרה בתנאי שהוא נבדק בשבע עיניים ונמצא ראוי ונקי מחנופה ומהתרפסות והוא מפתיע וטרי.
כל מה שכתבתי כאן ניתן לצמצם למילה אחת: אתיקה! וניתן לעטר במילה אחת נוספת: אהבה.
יובל דניאלי / ללא כותרת
אהבתי אצל אילנה את ההתמסרות שלה למשימות שעמסה על שכמה,
קטנות כגדולות.
אהבתי את אילנה, את הבנתה באומנות, יצירה ואדם.
אהבתי אצלה את ישרות הלב ואמת החיים.
אהבתי את אילנה כפי שהייתה.
דיגי דקל / מניפסט סטודיו מס' 1
הדפס כסף 60/50
תחנות בחייו של אומן מבוססות על התפתחות היצירה והמקוריות שמבוססת על בגרות בנושאים שבו עוסקים. כל זה נכללים בכתב העת סטודיו שמהווה מפעל חיים של אדם שלא התפשר עם עצמו וידע לעמוד על שלו.
סטודיו כתב עת לאומנות מהווה צינור לאומנות הישראלית בדרכה לחברה.
לאילנה היה חלק גדול בהתפתחות של פלטפורמה זאת.
חסן ח'אטר /
בשנת 1975, הצטרפתי למחלקה לאמנות בתל-חי, בזמן שלא ידעת לשלוט בשפה העברית, הכילה אותי אישה מקסימה שהדריכה אותי בקרמיקה, אילנה.
וכך המשיך הקשר גם אחרי שחזרתי בוגר מאוניברסיטת דמשק.
עבדנו ביחד בהרבה מקומות ופרוייקטים אומנותיים בשיתוף עם אילנה וטולי היקרים ז"ל.
מתרגש להציג בפניכם את העבודה שלי בהנחייתה של אילנה משנת - 1975.
ורדה ח'אטר /
כקרמיקאית, אילנה הייתה דוגמה אומנותית משמעותית על התפתחות המקצועית שלי,
בעלת השפעה של המסע שלי במובנים של עידוד ותמיכה מקצועית.
אורי חופי / קומקום דו חלקי
הקומקום דו חלקי הגדול התחתון להרתיח מים והקטן העליון לתמצית התה.
מחובר לגדול בשיטת "ביונט" ברבע סיבוב הוא משתחרר. (לא לגעת בבקשה רגיש מאוד)
כאשר מוזגים זה ניראה כאילו גמל כורע לשתות ונמזגת בדיוק הכמות היחסית הראויה לתה טוב.
זאת עבודת הגמר שלי בחוג הקרמיקה בהדרכת אילנה.
הכול מצופה באנגובים כאילו עמד באש על מדורה.
סורג הברזל מחכה שיטה מסורתית בנפחות אבל עשוי בצורה מאוד מודרנית ומתקדמת שמסמל את השאיפה התמידית של אילנה להתחדשות.
שלומית טייבלום מילר /
אילנה, אישה עם אופטימיות אינסופית ומאור פנים, פתחה בפני יחד עם דליה וויסיק,
את המחלקה לקרמיקה בתל חי. בנקודה זו של חיי ב 1980, היא היוותה סמן שינוי:
ממצב ציפה להשתרשות.
אילנה הייתה אתאיסטית מוחלטת אבל דתית באמונתה באדם, ואת האמונה הזו היא פיזרה סביבה בעוצמה וברוחב לב עד כי לא נותר לסובב אותה אלא להאמין בדרכם.
יהי זיכרה ברוך מאוד
ורדה יתום / "על מקלות"
טכניקה: פיסול רקמי, על מקלות בניין.
להתרומם מעבר ליומיומי, להעז ל... התשוקה והאומץ. זוהי אילנה בשבילי.
הדמויות המתומצתות עשויות בבניית יד, הנגיעה האנושית מאד בולטת.
נראה לי שגם פן זה מתחבר לאישיותה של אילנה. חייה, כמו הדמויות היו ניסיון בלתי פוסק להתרומם מעבר למוכר לברור מעליו לבנאלי. ..
היה באישיותה משהו מאד אמיתי בסיסי וראשוני במובן הטוב והטהור שלהם.
טוהר וצניעות של שלא פגמו בתובנות וביכולות הגבוהות שלה לנתח להבין ולנווט את מהלכיה. בכישרון רב, ללא לאות, תוך תנועה מתמדת, כאמן קרקס ידעה להלך ולהתרומם בין ומעבר למכשולים.
לא הייתה לי חברות אינטימית עם אילנה. היו לנו מפגשים לא רבים.
הייתי מלאת התפעלות מהחיבור בינה ובין טולי, חיבור שהוליד מפעלי תרבות כמו האמנות בתל חי והקמת "סטודיו" שהפך ל"תלמוד" של שוחרי האמנות בישראל.
בביקור שבה הבאתי לגלריה סימן שאלה את ותיקי סאסא, ביקשתי ממנה לספר על עצמה ועל מפעלות חייה. זה היה מהמם. המאבקים שלה בקיבוץ לעבוד בחקלאות, התפקידים שמלאה בקיבוץ...האתגרים שלקחה על עצמה עד יומה האחרון...יכולות ותעצומות נפש ותבונה שנדיר למצוא חיבור כזה.
תגית כלימור, דוד כנפו / נחישות של רוך
הפסל הוא מחווה לאילנה, חברה, אמנית, לוחמת צדק חברתי ואישה מיוחדת.
אילנה היא אמא אדמה עם לב רחב וחיבוק חם ללא תנאי שאי אפשר שלא לאהב.
העשייה שלה תמיד נעשתה בקשיבות, בנמרצות ובליווי חיוך אמיתי מעומק הלב.
כל פעילותה נעשתה בצניעות ובשלווה ולוותה באהבת אדם ובאמונה בו.
אילנה הייתה יזמית ומנהיגה מעוררת השראה, שהפגישה את אהבתה ליצירה עם שליחות חברתית לחיזוק החלשים. בעשייתה החברתית תרבותית היא פעלה רבות והצליחה לקרב לבבות ולחבר את הפריפריה למרכז. אילנה ניסתה להפוך את העולם לטוב יותר, ממקום של נתינה ורצון כנה, המשולב בתמימות של מהפכנית.
אילנה תמיד הייתה מלאת כוחות ואנרגיה להזיז הרים ולעבור דרך קירות אם המטרה ראויה. הפסל בא לבטא את העצמה והאנרגיה שהייתה גלומה באישיותה ולהנכיח את כוחה בנחישותה הרכה.
הדמות הנשית, החותכת בברזל הקשיח, יכולה לו. הריק שמותירה הדמות מציג את נוכחותה החזקה ונעדרת הכוחניות. הדמות עוברת שינוי במהלך התנועה ומשקפת את יכולותיה של אילנה להכיל ולהתחדש.
מרגרט למדן / נוסטלגיה 1972
בשנות ה-70 הכרתי את אילנה במחלקת הקרמיקה בתל חי, ראשית כמורה שלה ובהמשך כחברת צוות ההוראה של המחלקה.
כבר אז, כשרונה יוצא הדופן ביכולת ארגון ואהבתה והמחויבות שלה לאמנות, אפיינו אותה מאוד.
במרוץ השנים, כמנהלת המכללה לאמנות בתל חי, היא הצליחה לחבר בין הפריפריה לבין עולם האמנות הרחב.
*ובעבור זה אנו צריכים להודות לה היום!*
חיים מאור / צרובה בזיכרון
טכניקה: צריבה על עץ. עפרונות אקוורל ולכה.
אילנה באומן צרובה בזיכרוני כאישה מיוחדת שידעה ליצור יש מאין. היא יצרה מספר מוקדי חינוך, תרבות ואמנות בפריפריה הישראלית ומינפה אותם לכלל צרכני התרבות והאמנות בישראל.
זכיתי להכירה ולפעול לצידה ותחת ניהולה, הן בהקמת המרכז לאמנות בגבעת חביבה וההוראה בו והן בייסוד כתב העת 'סטודיו' ועריכתו במשך ארבע השנים הראשונות שלו. בכל השנים הללו הערכתי את יכולת הניהול שלה שהתאפיינה בעמידה על עקרונותיה ותכניותיה בדרכי נועם, בפשטות ובצניעות.
לכן, בציור שהכנתי לזכרה בחרתי לציירה בפורמט של מדליון קלאסי, שבתוכו נהוג היה לצייר דמויות מופת על רקע צבע תכלת נשגב או לפסל אותם בשיש. בשונה מן המדליונים הקלאסיים ציירתי את אילנה על משטח עץ ביתי שמשמש כמשטח להנחת סיר חם במטבח. המשטח שבחרתי היה שרוט מרוב שימוש. שתלתי לתוכו את דמותה כשקווי המתאר של פניה נצרבו בעפרון חשמלי, כהמשך לשריטות במרקם העץ.
אילנה באומן הונצחה על ידי כאישה אצילה שידעה ליטול גוש חומר היולי ממיכל האחסון ב'מטבח שלה' - סדנת הקרמיקה בקיבוץ עמיר – וליצור ממנו כלי קיבול ראוי שיכיל חינוך, תרבות ואמנות.
אריאל מיודוסר / ללא כותרת
טכניקה: ציור דיגיטלי וסאונד
אילנה הייתה אישה מלאת עצמה, ועיניה ביטאו את העוצמה הזו בצורה מאוד חזקה. הן הביעו את הנוכחות החזקה כל כך של אישיותה, דעתנותה בכל נושא, הביטחון העצמי העצום, הדיבור הישיר ללא התייפייפות שתמיד ידע להצביע על שורש העניין, והעשייה הבלתי פוסקת עד לחודשי חייה האחרונים ממשיכים להדהד ולהשפיע גם כשהיא לא נמצאת פיזית.
בפיה ידעה להתבטא באופן ישיר ונחרץ, להגות רעיונות ולקדם אותם, להביע ביקורת נוקשה והערכה רבה, לתת מוטיבציה, לגרום לך להאמין שאפשר להגשים חלומות, ולא משנה מה גודלם, ולא משנה באיזה גיל.
אך עיניה, המבט המופנה אליך באופן ישיר תמיד, הביע, מעבר לכל אלה, גם את הרוך, את האמונה בעשייה, את ההערכה והאהבה ואפילו, לעתים, איזו מידה של היסוס או חוסר ביטחון. כל אלה הפכו אותה לאישה יוצאת הדופן והאהובה כל כך.
קטע הסאונד מבוסס על הקלטות מקולה של אילנה בשילוב עם שירה של נכדתה גיל. גוון הקול המיוחד שלה, הצפצפני משהו, שלא ניתן לפספס, ואשר באופן מסוים עבר בירושה, מתלווה לחוויית הצפייה בציור ליצירת חוויה חושית אחת.
גיל מיודוסר באומן / אדמה אוויר ורוח
טכניקה: סריגת כותנה מולבנת במכונה ידנית. שימוש בטכניקות סריגה: ''רונדים'' המייצרית מבנה של גלים בסריג, ו''ציפות'' המייצרות חוטים משוחררים המקשרים בין העיניים של הסריג.
רוחב: 23 ס''מ. גובה: 100 ס''מ
לפעמים היה לי קשה להפריד אותך מעצמי, הזדהות כל כך גדולה שמטשטשת את הגבולות של מי זו אני ומי זו את. זה עדיין לא ברור לי, את עדיין לא ברורה לי, אבל כן נטועה חזק כמו עוד איבר בגוף. הפרידה שלנו הרגישה כמו איבוד דם מהיר, הצלחתי לזהות את השוק והאובדן הקשר עם החושים. אך רק עכשיו, לאחר זמן מה כאשר, הפצע מתחיל לקבל צורה ולא רק משפריץ, אני מצליחה לחוש אבל וכאב. אני חושבת שכל החיים תהיי למראה, פרספקטיבה, פידבק בלתי מתפשר. דמותך בכל המשמעויות שלה, תהיה לי לחידה שיש להמשיך ולפתור, סימן שאלה?
הסריג הוא מעין השתקפות לדמותה של סבתא, צחור, מורכב מעמק וגבעה קטנים, עמלניים, המשוכפלים לכל האורך. חוזרים על עצמם ומייצרים שגרה, דבקות באיזושהי אידיאולוגיה או אמונה. ה''פרימות'' המופיעות לאורך הסריג, מחברות ומקשרות בין העיניים. מייצרות מתח בין הצורך להתחברות - גורם מקשר בין רעיונות ואנשים - לבין ההתרופפות ואולי גם הקרע או הניתוק שמבצבץ לאורך החיים. מעין תחושה שכאילו כל רגע משהו יכול להפסיק ולחדול, אולי להתפורר. הסריג מונח על הקרקע, בהשראת החיבור של אילנה לאדמה, וכעת הוא תלוי ומחובר גם לאוויר ולרוח, בהשראת החיבור החדש.
שקד מיודוסר באומן
כלים שלובים שרים / מכורה שלי
מילים: לאה גולדברג
לחן: דפנה אילת
לינק לסרטון כלים שלובים
https://drive.google.com/file/d/1fowB-KpCkNz64-PaNEzDLJFLAGgW25KN/view?usp=sharing
כלים שלובים היא תוכנית לימודי מוזיקה מונגשת ומותאמת למוזיקאים עם צרכים מיוחדים במחלקה למוזיקה באוניברסיטת בר אילן. התוכנית היא תלת שנתית ומאפשרת לאדם האוהב מוסיקה ומעוניין לעסוק בתחום, ללמוד ולהעמיק בעולם זה תוך התאמה ליכולותיו, רצונותיו ולצרכיו האישיים, תוך הזדמנות למימוש פוטנציאל אישי וחיזוק הביטחון העצמי. הלימודים מתקיימים בהיקף של חמישה ימי לימוד מלאים. התוכנית נתמכת על ידי אקי"ם ישראל, משרד הרווחה - מנהל מוגבלויות, והמחלקה למוסיקה באוניברסיטת בר אילן.
חנינה נויפלד / חיפוש זהות
טכניקה: תחריט עץ. מידות: 120X60 גובה 185
שנים רבות של חברות מיוחדת נרקמה ביני ובין אילנה.
בשנות ה-60 הכרנו במכון לאומנויות בתל חי במחלקה לקרמיקה.
שתינו למדנו ובהמשך לימדנו. במפגשי אומנות סביבתית בת זמננו בתל חי, כאשר אילנה ביכולותיה המופלאות מובילה ומארגנת ואני שותפה בצוות וגם מציגה, העמיקה הידידות ביננו.
עם פתיחת הגלריה "סימן שאלה" ובעצם עד יומה האחרון, היו לנו שיחות נפש שנסבו על נושא הזהות האישית, הנשית, הלאומית והאומנותית, כשאילנה תמיד מהוה עבורי מקור השראה ליצירה שלי, לאפיקי מחשבה ולפרספקטיבה על החיים.
במפגשים ובשיחות פילוסופיות המראנו גבוה, ומאידך אילנה מאוד ריאליסטית, מעוגנת היטב במציאות בדעתנות, בידע, בחריפות ובדיוק המחשבה. ותמיד עם ניחוח של הומור בריא, מעורר ומעודד.
עבודתי "חיפוש זהות" מייצגת חוט מקשר ארוך, דקיק, עדין אך איתן ביני ובין אילנה ובמרכזה ניצבת השאלה, מי אני?
נפתלי נחמני / טוב למות בעד ארצנו
אמהות אמהות בעולם – כחומה
עמודנה לשמור ולהגן על ילדיכן.
כי בלעדיהם אין ולא כלום –
בלעדם המוות מהלך בגופן הצונן הקר...
יוכבד בת מרים. לזכר בנה זוזיק שנפל ב 48
אילנה
בכל יום בעוברי ליד האטליה שלכם ...
אני אומר: אכנס, נשב, נשתה קפה, נשוחח נתווכח על הכל:
אמנות, גלריה, פוליטיקה, הקיבוץ
וכמובן ברצלונה ומסי שכה אהבת.
אילנה אשה חזקה, תמיד תשיג את מבוקשה,
אופטימית, לעיתים גם מטילה מורא.
והנה מתגלה לי:
שליבה גם רך, אמפטית וקשובה ממש חברה שאפשר לשתפה גם בדברים הכי אישיים...
אילנה את חסרה לי!
רינה פלג / ״הומאז' לאילנה
אילנה יקרה, יוצרת ומסורה, לא נחה, לא יושבת, מטפחת את אהבת חייה.
ליוויתי את עבודתך המסורה, ואת הכוחות שאת השקעת.
נוחי בשלום ״כי מאפר באת ואל אפר תשובי״.
באהבה גדולה.
אוֹרוֹת הָרְחוֹב הַבְּהִירִים יְנַצְנְצוּ בְּחֶשְׁכַת
שִׁבְרֵי הַזְּכוּכִית הַמַּבְהִיקִים מִשִּׂנְאָה
וִידַמְּמוּ זִכְרוֹנוֹת מוּכׇּרִים עַד כְּאֵב.
לַלַּיְלָה הַזֶּה יִקְרְאוּ הִיסְטוֹרְיוֹנִים
שֶׁל הֶעָתִיד לָבוֹא "לֵיל הַבְּדֹלַח"
וְאָז יִקְרוּ כָּאן דְּבָרִים אֲיוּמִים.
בּוֹאוּ לֹא נִתֵּן לָהֶם לִקְרוֹת...
דודו פלמה / הכתובת על הקיר
טכניקה: ציור באמצעים דיגיטליים.
הדפסת שמן על בד. 60X50 ס"מ
"הכתובת על הקיר"
זֶה כְּבָר כָּאן, כָּתוּב עַל הַקִּיר.
בְּעַכּוֹ, בְּכַרְמִיאֵל, בִּטְבֶרְיָה,
בְּנָצְרַת יְפַת הַנּוֹף וּבְיָפוֹ תֵּל אָבִיב.
זַרְעֵי הַפֻּרְעָנוּת כְּבָר נִזְרְעוּ וְהֵם
מַמְתִּינִים בָּאֲפֵלָה לָבוֹא שְׁעָתָם לִפְרֹחַ.
בְּעוֹד כַּמָּה יָמִים, שָׁבוּעוֹת אוּלַי חֳדָשִׁים,
יְהוּדִים בְּאַלְפֵיהֶם נוֹשְׂאֵי לַפִּידִים,
יִתְרוֹצְצוּ בִּרְחוֹבוֹת הֶעָרִים כְּשֶׁהֵם
צוֹרְחִים "מָוֶת לָעַרְבִים!".
יַצִּיתוּ בָּתֵּי עֵסֶק עַרְבִיִּים,
יַכּוּ בְּעוֹבְרֵי אֹרַח תְּמִימִים
שֶׁיִּלָּכְדוּ בָּרְחוֹב, וִינַפְּצוּ חַלּוֹנוֹת רַאֲוָה.
הו אילנה
את אילנה אני זוכר בעיקר מהימים בהם עבדנו שנינו ב''עינות ירדן''. לפגוש בכל בוקר את החיוך הרחב ואת האופטימיות המעשית והבלתי מנוצחת שלה יכולים לעשות לך את היום. כמובן שמעבר למשעולי ההיכרות היומיומיים, הידהדו מפעלי התרבות העצומים שהיא וטולי בראו בדרכם המשותפת. היו ימים בהם ראיתי גבעה זזה וידעתי מיד שאילנה נמצאת מאחוריה ודוחפת אותה.
בעיני הייתה אילנה אישה בעלת תודעה מפותחת, מאוד פוליטית במובן החיובי, והדבר השליך על פעולותיה במציאות הסובבת אותה. כתב העת "סטודיו" וגלריה "סימן שאלה" הם רק חלק מהפירמידות שהותירה אחריה בלכתה אל הנצח. עד היום כשאני עובר בעינות ירדן אני מחפש את החיוך שלה. ומוצא אותו בתוכי.
אתי פרדו נוסבאום / מחווה שקופה וצבעונית
טכניקה: פיוזינג, סלמפינג ובזלת
דרכנו נפגשו בסוף שנות השבעים, הייתי נערה צעירה כבת 20 שלמדה בחוג לקרמיקה בתל-חי. ואילנה, אחת מהמורות שלי. לאחר מספר מועט של שיעורים הציעה לי לצאת ללימודים בבצלאל, ניגשתי לבחינות, התקבלתי ולמדתי, מאז אני עוסקת ונושמת אמנות ואת זאת אני זוקפת לזכותה ומודה לה על כך.
בשנים האחרונות הפכנו להיות שותפות לעשייה בגלריה, שהייתה בבת עיניה. הפכנו לחברות, שוחחנו המון על אמנות ומשמעות אמנות הקראפט. תכננו פרויקטים. גם פוליטיקה נכנסה מידי פעם לתמונה... אילנה הייתה לוחמת צדק חברתי ולשלום בין העמים. מפוקחת אך מאמינה. אופטימית - לא נאיבית. חיפשה אמנות למען אמנות.
הייתה לי הזכות להכירה, להיות בין ידידיה, אילנה הייתה עבורי כמורת דרך, דמות להערצה. אישה אצילה, נדיבה, צנועה, רגישה. אשת אמת שמחשבותיה ומעשיה היו מבוססים על עקרונות שאף פעם לא סטתה מהם. אין הכרח להיות מומחה כדי להגשים אידיאה, די להיות בעל אידיאה כדי להיות מומחה.
היצירה שבחרתי להכין לתערוכה משלבת בין חומרים. זכוכית ובזלת. העץ שורשיו נטעים עמוק בבזלת. חומר גלם אהוב על טולי ואילנה. האילן - ענפים רבים לו לחסות בצלם. הכדים הצבעוניים ממחישים את הצבע שנכנס לחיי בזכותה.
גד פרנק / ללא כותרת
אילה צור / אילנה
עבודה 1. 'הגליל העליון', חרסיות מ-8 מקומות שונים מהגליל.
עבודה 2. חרסית מעמיר רקומה בזהב.
ההיכרות הראשונה שלי עם אילנה הייתה בתערוכת המצטיינות של בוגרות המכון לאמנויות תל חי שהתקיימה בגלריה סימן שאלה. אילנה נתנה לעבודותיי עם רקמת הזהב במה ראשונה מחוץ לכתליי המכללה. מאז הקשר ביננו נשמר, כל שאלה ובקשה נענו בחיוב ובחיוך מצידה של אילנה, מפגשים קצרצרים לוו בשיחות שתמיד הרחיבו לי את הלב וידעו להרגיע את המים הסוערים אצלי.
אילנה הייתה עבורי השראה לעשייה נמרצת, לאסרטיביות, לישירות, ולאהבת היצירה והאמנות. המחשבה על אילנה מקשרת אותי באופן ישיר לאזור שלנו, הגליל העליון, שהועשר על ידה כל כך הרבה בתרבות, באמנות וביופי. מתוך כך בחרתי לעסוק בעבודותיי בחרסיות גליליות בשילוב רקמת זהב אשר הפגישה אותנו לראשונה.
בלה קפלן / געגועים.
טכניקה: עבודת טקסטיל: 44/ 54 ס"מ
הכרתי את אילנה לראשונה בשנות ה-70 במכון אמנויות תל-חי במחלקת הקרמיקה.
במהלך השנים התהדק הקשר איתה ועם טולי.
עברתי לעסוק באמנות טקסטיל ולמדתי הדפס רשת בסטודיו שלהם בעמיר.
זכיתי להציג בגלריה בעמיר במסגרות שונות החל מראשית ימי הגלריה.
בסטודיו שלהם למדתי להכיר את אילנה ולהעריץ את יכולותיה והדרייב שבה.
מרץ בלתי נלאה שסחף את הסובב אותה.
יצרתי פורטרט בבדי כותנה, הדפסת רשת של הכיתוב ותיפורים במכונת תפירה.
סלו שאול / לכבוד אילנה
טכניקה: הפסל בנוי מברזל וקרמיקה.
פרי עסיסי משופע בזרעים וצמוד לקרקע. זאת הסיבה שבחרתי בפסל הזה. מזכיר לי את אילנה בעמידת דום, מוקפת תלמידים ועמיתים שתמיד מצאו תשובה לשאלות שלהם.
עין גב. 2022
אריה (סאצ'י) שגיא /
טכניקה: צילום אנאלוגי סרוק מנגטיב 4.5X6
הקשר הראשון שלי עם אילנה היה כשלימדתי צילום במכון לאומנויות תל - חי בשנות השמונים.
בשנת 1982 החלפתי את אילנה בניהול המכון. היה לא פשוט להכנס לנעליה ולמגוון הרב של הפעילות באותה תקופה במכון.
בכל הצמתים שנפגשנו בהמשך היא הייתה תמיד מאוד נמרצת ופעלתנית. וכך אזכור אותה.
עירית שטקלמכר / קנטאור
אילנה בשבילי הייתה אישה של קצוות.
בפגישה הראשונה, בתערוכה בעמיר, אמרה: "את זה תיקחי בחזרה! זה גרוע!"
במהלך הזמן התיידדנו.
לכל תערוכה שלי השתדלה להגיע ולאחר מכן ישבה איתי ל"דיון" ברוך,
בהמון הכלה, אך גם בנחרצות.
הייתה אומרת את דעתה.
דורי שכטל זנגר / עד מתי?
עליתי ארצה מארגנטינה לבצלאל. בשנות ה 80. טולי, דובר ספרדית, היה אחד המורים שקלט אותי והיווה עבורי עוגן לריכוך הקליטה. את אילנה הכרתי מאוחר יותר. לאחרונה, התפתח בינינו דיאלוג אישי וקרוב. שנינו גדלנו בתנועות נוער דרום אמריקאיות ועלינו ארצה מתוך ציונות כשמול עיננו האידאל הציוני מצד אחד וההכרה האישית של הצד השני – המשטרים מהם הגענו. כמו שאילנה האמינה גם אני מאמינה, שהאומנות נושאת מסר, לאמנות יש כוח שינוי ויכולת לחדור מעבר למחסומים דתיים, פוליטיים, חברתיים ומגדריים ולגעת בנקודות הכואבות המשותפות לכולנו.
אני אמנית קרמיקה נרטיבית. העבודות שלי מספרות סיפור, תמונות על פיסול תלת ממדי מעניקות לי שפה ויזואלית לתקשר ללא דיבור עם הצופה. אני מנסה לעורר מחשבה והתבוננות ביקורתית. ההשראה לעבודתי מגיעה מכל תחומי החיים, מוטיבים המקושרים לזיכרון האישי והקולקטיבי. דת, מלחמה, חינוך, איכות סביבה ועוד. מוצאים את מקומם בעבודותיי. הפיסול קראמי משמש אותי כשפה ויזואלית בה ללא מילים עובר המסר.
הצבא בישראל, הגיוס של הילדים שלי, והנוכחות המתמדת של השיח הצבאי הוא הבסיס לעבודה "עד מתי".
מכונת המלחמה הישראלית, צבא כיבוש או צבא הגנה, כל אחד לפי השקפתו, כל העוצמה והכוח המרשים הזה, אנחנו שוכחים שמאחורי כל זה ניצבים ילדים. ילדים שבגיל 18, כבר בדרך לבסיס הקליטה והמיון, מסיימים בבת אחת את גיל ההתבגרות והופכים בין לילה למבוגרים, לוחמים עם כוח ואחריות ואתגרים מוסריים, והכנה לכך מעטה מאוד.
משחקי המלחמה באקס בוקס, מפנים את ומקומם לכלי נשק אמתיים והכפתור האדום בטנק באמת יורה, ומי שמולך לא נפסל, הוא נהרג. start over, לא באמת מחזיר לחיים שכונה שלמה שהוחרבה... עם זה הילדים שלנו צריכים לחיות. עם זה גם אני כאימא, כאזרחית ישראלית וכאמנית צריכה לחיות וליצור ולחשוב על התפקיד שלי בכל המצב הזה.
ובתערוכה, אני מרגישה, בהשראתה של אילנה, התפקיד שלי מתממש.
יעל שפיגלר / בחלון. אבנים בכיסים
טכניקה מעורבת
עם השרקיות (רוחות מזרחיות רבות עוצמה שמנשבות בהרי הגליל) בכל סתיו וחורף רווחה האמירה לנו הילדים של אותם ימים, שאין לצאת מהבתים ללא אבנים בכיסים".
"הרוחות יעיפו אתכם". הרצון לבטא תחושות ילדות, האבן שתיתן יציבות ובטחון והשטיח המהווה את הכיס. זוהי האמנות בה אני עוסקת. שילוב הרכות של השטיח כחומר לכיס עם האבן הקשה שהיא נוף ילדותי, אלו מתמזגים יחד ומבטאים את נצחיותה של האבן ורכות, זמניותו של חומר השטיח העוטף את האבן ומהווה לה קן.
משמעותם של החיים בעידן המשתנה והאידיאולוגיה של תנועות הנוער שכמעט אבדה היו נושאי השיחות המרתקות שהיו בביקורנו בגלריה ובסטודיו של אילנה. עבודה זו מהווה זיכרון למפגשים שחווינו יחד מיקי בן זוגי (שנפטר לאחרונה) ואילנה שידעה לבטא מחשבות ורעיונות יצירתיים.
טקסטים נוספים ותמונות משיח הגלריה / אילנה אומן - צרובה בזיכרון
סרטון תמונות מהתערוכה
אתי פרדו נוסבאום
דן רודולף
גד פרנק
אייל מלכינסון / פסנתר
יאיר גרבוז
חמוטל עטריה / שירה
שלומית באומן
דבריו של אהרון ולנסי בשיח הגלריה
ד' באדר א' תשפ"ב 05.02.2022
אילנה בעיניים שלי
הם עמדו וחיכו לנו בכניסה לאטליה, כשהגר ואני הגענו לבקרם. הלכנו לקראתם מפלסים דרכנו בין פסלי הבזלת שהיו פזורים בחצר הקדמית.
הפעם זה היה אחרת, זכינו למפגש מרומם נפש.
אילנה וטולי, הזוג המדהים והמיוחד הוביל אותנו לסיור מקצועי בתוך המבנה הישן, רווי מייצגים ורעיונות.
הליכה איטית, עצירות ושמיעת סיפורים מרתקים על תולדות... ופיסות של השקפת עולם ואירועים היסטוריים שכולם מובלים לאמונה מגובשת ומלאה תקווה.
האידיאולוגיה והאבן שזורים אלה באלה, ממחישים רעיון של עולם טוב יותר. מושגים שהתמוססו במשך השנים בעולם החומרני שלנו. הם מעולם לא התעייפו, לא פסקו לרגע להאמין במעשיהם. באומנותם נתנו לאלה הדברים ביטוי, עולם צודק ורצוי.
אחרי שעה קלה של התרגשות ישבנו עם הזוג המופלא הזה לקפה. השולחן התמלא בכל מיני ובעיקר לגמנו יין לעיצוב האישיות ולאיחולים של עתיד.
שלא כדרכי שאלתי בשקט, "חברים מה קורה כאן?
אילנה בפתאומיות נעמדה לפנינו, פניה מוטות מעט הצידה ובעיניה הבוהקות והחכמות הביטה בנו ואמרה "ולנסי, זה הזמן אחרי שסיימת באופן רשמי להודות לך ולתת לך שי מאיתנו מבלי שזה יחשב חנפנות ופתחון פה".
ואז טולי בחיוך המשגע שלו הוסיף: "שתי בקשות כמו שתי מצוות כמו שני צווים"
"הראשונה – עליך להמשיך לשיר ולנגן ... ואם אינך מנגן ... אז תלמד – אתה מבטיח?"
הם לא נתנו לנו הרבה זמן להתרגש "בואו נסביר בדרך... תוך הליכה איטית כיאה לאנשים בני גילנו, הרעיון הלך והתבהר התוכניות, המקום, הזמן, "התקציב שאין" והגלריה שתקום...
"מהיכן ריבונו של עולם שואבים "הצעירים" האלה התלהבות וכוח? ידעתי אין אפס ... הם יעשו ולא רק ידברו. הבנתי ... לא אוכל להתחמק!"
אילנה בשלה עטופה בסינר בצבע לא ברור, הולכת מלפנים אולי רצה, בכל אופן מציעה כפי שהיא יודעת תרתי משמע "כאן המשרד, כאן המחסן, כאן התצוגה וכאן מתכנסים."
מה עם הקיבוץ רציתי לשאול? מי ישלם? האם יסכימו?...
האמת שידעתי את התשובה.
קיבוץ עמיר גם הוא כמוהם, קיבוץ יחיד ומיוחד.
טולי הוציא חיוך, תקע בדיחה צינית שלא הבנתי ושניהם צחקו ואז סיכם "חשבנו שאתה תרצה להיות פרטנר לרעיון – גם כאן לא היה צורך בתשובה. איך אפשר לסרב לרבולוציונרים האלה?"
לצערנו לא עבר זמן רב וטולי שלנו הלך מאיתנו. עצוב לכולנו ולאילנה יותר מכל. האישה המופלאה הזו אספה את עצמה נצרה בליבה את אהובה ויצאה למסע חדש.
הרעיון רקם עור וגידים, האישה הגדולה והצנועה חזקה כמו אבני החצר, כמו צונאמי אנושי סוחפת, מגייסת מעצבת תכניות, עטופה באנשים נפלאים כמותה. מקצועיים, נחושים אוהבי אומנות ואוהבי אילנה. חלקם יושבים כאן היום ועוד אחרים רבים אחרים.
שנה ועוד שנה – ויש מאין.
אני אינני מאמין ברוחות, ובכל מיני יוצרים המתהלכים בין עננים, אבל כנראה שעם הגיל (שהולך בעיקר קדימה) נעשיתי טיפה יותר רגשני ואני יודע אילנה שאת כאן, אתנו, היום ולתמיד.
ואחריך טולי מחייך ורוקם רעיון זדוני חדש.
