top of page
אמניות שהשתתפו בשיח גלריה - שולמית לוין בשם האגודת אמנים יוצרים בישראל, גם מציגה
שולמית לוין חנה דהן דנה לוי שרי מנולה שטמפלר
אוצרים: אתי פרדו נוסבאום, נפתלי נחמני
צלם: צבי אליאש
אמנים: חנה דהן, שרי מנולה שטמפלר, גילה מילר לפידות, דנה לוי, שרון פזנר, נעמה בנזימן, עדנה פישר, מלי דורי, עמי ליבוביץ, תאיר חיטרון פרנס, שולמית לוין.
השאלה מהו "בית"? שאלה פשוטה לכאורה...אך מלאה בפרשנויות ותחושות. מה המשמעות למונח "בית" ? כיצד הופך בית ל"בית" ההנחה שבית הוא: "דירה, מעון, בינין לגור בו", כפי שמציע מילון אבן שושן. אבל האם בית הוא טריטוריה פיזית או תחושה מנטאלית? מה הופך "מקום" ל"בית"?, מבנה? תכולתו? חפצים? אנשים? צלילים? ריחות?. הבית המגן עלינו, שומר עלינו מפגעי הטבע והחברה, "ביתי מבצרי" בו בזמן הבעלות על הבית מטילה עלינו גם אחריות "כי תבנה בית...ועשית מעקה לגג" דברי כב ה.
בית הוא מושג מעורר אצל כל אחד מאתנו מנעד רחב של תחושות רגשות ואסוציאציות. הוא המקום הראשון ממנו יש לנו זכרונות. הוא נוף ילדות אותו אנו צובעים בצבעים לפי רצוננו אליו אנו מתגעגעים. ל"בית" של כול אחד מאתנו, סיפור משלו. בית הוא מקום שאדם "מרגיש בו בבית", שהוא מי שהוא בתוכו, שדבר אינו זר לו.
בתערוכה "ביתי מעוני" בוחנים המשתתפים את המושג "בית" ואת עולמות התוכן והאסוציאציות העולים אצל כל אחד מהם ומציגים אובייקטים/מייצבים העוסקים במהותו של "בית" ומשמעויות הנקשרות סביב המושג בעבורם. נקודת המבט השונים העולות מן העבודות מציפות סיפורים אישיים ההופכים אוניברסליים ופורשות מגוון פרשנויות למושג המורכב והטעון.
שולמית לוין: "לחם=בית". העבודה נשענת על חוויות ילדות. ייצוגי הבית עשויים כיכרות לחם, בצק ופיסות בדים מפרטי לבוש של בני המשפחתה ששרדו את מלחמת העולם השנייה. בעבודתה מנכיחה לוין את התא המשפחתי שהתפרק, מרוקנת את כיכר הלחם הסימבולית והופכת את עיסת הבצק הדביקה לאלמנט מאחה ובונה צורות בתים בסיסיות כסוג של נחמה.
עדנה פישר, "לא לילד הזה פיללתי". בית עשוי קמח דחוס שנבנה בתבנית. צורה מושלמת של בית מרובע עם גג משולש, מעוטר ומקושט. פישר מתייחסת למבנה הקמח המסודר בקפידה, כסמל ל"מקור המחייה" והמקום בו נמצאים הזיכרונות וכל היקר לנו. אז הזמן החולף פוגם בייצור המופקד, המבנה והקישוטים נסדקים ומתפוררים והמציאות פורעת את הסדר השבלוני. זיכרון שנפרם כמהלך סיזיפי וחסר תועלת.
שרון פזנר, "מקבץ עבודות". שימוש בחומרי יסוד המשמשים לבניית בית בטון וברזל הובילו את פזנר ליצירת מקבץ עבודות, ייצוגיים, פואטיים, לרגשות ולתחושות שמכילים בתים, דוגמת זיכרונות ילדות, אהבות, שנאות, ארעיות וכדומה. היא רוקמת רקמת איקסים מסורתית בספייסרים אדומים מתהליך הנחת הריצוף, רושמת תחושות בברזלי ביניין חלודים, יוצקת רכות בבטון הנוקשה ומנכיחה דרכו רגעים אישיים.
תאיר חיטרון-פרנס, "ללא כותרת". חוזרת אל תמונות מאלבום ילדותה שהולכות ודוהות עם הזמן ומקבע ייצוגים שלהן ברקמת אקסים אדומה על גבי פלטות עמידות של פח מגולוון. דרך קידוחי הפח והעבודה העמלנית היא מקפיאה רגעי היסטוריה ומשמרת את התחושת הבית בו גדלה ומנכיחה את זיכרה של אמא שלימדה אותה את מלאכת היד ה"נשית".
חנה דהן. "מרגישה (ב) בית". מיצב בו דהן בוחרת להגיב לתחושות, היא מתעממת עם אוסף רגשות וזיכרונות אותם היא קושרת ל"בית". היא פורשת אנלוגיות חזותיות המצפינות את תחושותיה כמוגנת אך בו זמנית נחנקת, כעטופה אך בו זמנית חשופה. נרגשת, שלווה, נתמכת וכאובה, היא מכנסת יחד בתים ומבנים המכילה את ההוויה של בית עבורה.
מלי דורי. "יחסים חמים". מיצב בו בוחנת דורי את המושג בית דרך זוג בקבוקים חמים עשויים בטון. המפגש בין החומר הנוקשה לצורה הרכה והמוכרת של האובייקטים, מנסה להעניק תחושות חום ושייכות למקום שיכול להיות קר ומנוכר ומציעה להתבונן על הבית כמקום של נחמה ומזור.
שרי מנולה שטמפלר. "פסדה". רצף של בתים דוממדיים העשויים חזיתות בלבד. המצפינים בתוכם מנעד רגשי הנקשר למושג "בית". דמוי רב רבדים של בית החובק מקירותיו את החוויה של החיים. דרך הבחירות ואופן ההצבה של החזיתות תוהה מנולה שטמפלר אודות יכולות ההגנה, ההכלה והיציבות של ה"בית" והסודות הנסתרים מאחורי הפסאדה העליזה.
גילה מילר לפידות. "10". פירוק הבית הארכיטיפי והשטחתו. שימוש במודל קבוע של מבנה תלת מימדי עם גג אדום כסוג של בית לדוגמה. מילר בוחנת נקודות מבט שונות אודות מהותו של "בית". יחד עם הפך החזותי, היא מעלה תהיות אודות שינוי שעובר "הבית הפנימי" בנו-בית שנאלץ להבנות ולהתפרק שוב ושוב כדי לשרוד. האם הבית הפנימי יכול לשנות גודל וצורה?.
דנה לוי. "Not to Scale ". מיצב עשוי עשרות בתים, במעבר מאייקון ממושטר לצורה רכה ואורגנית.
חיבור בין הסביבה האורבנית ומוטיבים של הטבע. בחירת מוטיבים המאפיינים את ארץ ישראל, לעיתים כאלו המאפיינים את אפריקה מקום בו היא מרגישה מחוברת. בית שנקשר לקהילה תומכת ואינו מזוהה עם מקום ספציפי אלא עם תחושה.
נעמה בנזימן. "ביתי הוא מבצרי". לכאורה ביתו של אדם מקנה לו יציבות, ביטחון והגנה, עם זאת אותו מבצר יכול להפוך בקלות גם לכלא. בנזימן מציבה דמות אישה, פעם אחת כשהיא נטמעת, מוגנת/כלואה בתוך מבנה ופעם אחרת כדמות חשופה, נודדת כשבידה מזוודה. הבחירה החומרית להציב מבצר מגן, עשוי דיקט פשוט ושברירי, נדודים בייצוג עשוי מתכת עמידה, מעורר מחשבה. בעידן של הגירה ופליטות, הופך הכוח הטמון באדם שמור על צלם "ביתו".
עמי ליבוביץ. "Home sweet Home ". סוגיית מקומו של הבית כמגן או כפוצע והאופן בו הבית מהווה שיקוף של דמותו ודפוסי התנהגות שלנו עומדת בבסיס היצירה של ליבוביץ. קערת הזכוכית המכילה אך בו זמנית דוקרת ופוצעת. ליבוביץ מייצג תחושות ותהיות חדרי הלב והבית. בבחירה להציב מבנים חשופים לצד הקערה המגוננת/פוצעת הוא מחדד את התהיות אודות המחסומים שאנחנו מציבים סביבנו מול המקומות שמותירים אותנו חשופים אך נגישים.
מקהילת "צלילי החולה"
קהל בפתיחת התערוכה
bottom of page