" קו נקודה קו 3":  אתי פרדו נוסבאום

גלריה סימן שאלה בחרה להציג את התערוכה המשותפת השלישית לצמד אמנים: חברי קיבוץ המעפיל.

יובל דניאלי אמן וארכיונאי, יוסי וסיד אמן וארכיטקט, אשר מרחק דור מפריד ביניהם. התערוכה הזו מהווה צעד נוסף במהלך שהחל בתערוכה "נקודה" שהוצגה בגלריה הקיבוץ בתל אביב. ו"נקודה קו נקודה" שהוצגה במרכז האמנות בגבעת חביבה. תוצרי התערוכה מושפעים מעיסוקוהם של השניים: חברות בוןעדת התיכנון של קיבוצם, טיפול בארכיונים של אדריכלים שבנו בקיבוצים ומאבקיהם נגד מהלכי תכנון דורסניים שפגעו במהות הקיבוץ. השניים מקיימים קשרי יצירה ודיאלוג תוך התבוננות בתהליכי האורבניזציה בקיבוצים, בהם נוצר עימות בין ערכי הקהילה עליהם גדלו ואתגר שמירת הקיימות החברתית "בקיבוץ המתחדש". הצורך באיזון בין הבנייה הפרטית של חברי הקיבוצים עצמם ושכונות של משתכנים שאינם חברי קיבוץ.

​

כל אחד תורם את הרגשתו על עתיד המקווה והמאיים גם יחד. העבודות של יובל דניאלי שנושאות אופי נוסאלגי, מציגות התפתחות הדרגתית בשלבי העיור של הקיבוץ והתקדמות תוך שימוש הערכי העבר. לדעתו יש להתקדם לקראת עתיד אוטופי הכרחי באופן מאוזן. לעומתו עבודותיו של יוסי וסיד מציגות באופן פואטי כיצד ייראה לכאורה הקיבוץ העתיד. הדימויים שלו עשירים במטען של צבע וגרפיקה צפופה ואינטנסיבית מביאים את רוח החששות של האמן מכיבוש העבר האנושי ונוסטלגי על ידי עתיד מנוכר יצוק באלמנטים מבניים. עבודותיו מבטאות חרדה קיומית. 

​

בתערוכה מוצגים תוצרים של תהליך הבוחן שתי נקודות מבט בנושא הקיבוץ. האחת, לירית במהותה, מתרפקת בערגה על מצבים ומקומות שאפיינו נוף קיבוצי שאיננו עוד. השנייה פרקטית ותובענית, המבקשת לעורר את הקיבוץ לדיון ושיח אקטואלי בעתידה של התנועה הקיבוצית שהחלה בתקופת "חומה ומגדל" וצועדת לקראת "מגדלי השן", אשר בה משתקפים מגמות עיור ובדלנות עם פרטיות מסוג חדש. במובן מסוים התופעה מושפעת מתנועת תושבים שמחוץ לתנועה הקיבוצית אל הקיבוץ, כמפלט הצפיפות האורבנית של העיר. שתי נקודות המבט מכילות ביקורת ברורה, מחד, על חוסר המודעות של הקיבוץ המתחדש לשמירה ותעוד של ערכי העבר המתכלים ומאידך על האדישות לנוכח הצורך להתאים את התכנון הפיזי של המרחב למציאות הפוליוית והחברתית המשתנה.

​

יובל דניאלי: אמן וארכיונאי, מציג עבודות גדולות בטכניקה מעורבת הכוללת ready made מטופל. הוא משתמש בחומרים אותם הוא אוסף באתרי בניה של ההרחבות בקיבוץ. קרשים שאותות הזמן ניכרים בהם, מסמרים חלודים וחתיחות פח מעטבדים: לגדרות, לגדרות צבר ושורות ברושים. יובל דניאלי, שחווה את קום המדינה בילדותו, מעיד על עצמו: "אני משתדל להיות אמן מקומי, לצמצם את מקור השראתי עד ל"טבורו של המקום". אינני מתבייש להיות פרובינציאלי... אין לי עניין בברוש  , נאה ככל שיהיה, אם הוא לא תוצרת הבית שלי".