top of page
Heading 2
החומר בידי שהיוצרות
משתתפות: שולמית טייבלום מילר, מיכל ניב, דורי זנגר, עדנה דאלי.
אוצרים: אתי פרדו נוסבאום, נפתלי נחמני.
צלם: צבי אליאש.
שולמית טייבלום מילר: ילידת ישראל, ברקע הרחוק לימודי ארכאולוגיה שהשפיעו בהמשך על עבודתי בחומר, ולימודי קרמיקה במכללת תל חי. גרה ועובדת בגבעתיים, מלמדת קדרות בסדנאות מוזיאון תל אביב ומציגה תערוכות בארץ ובחו"ל.
אני עובדת בעיקר בפרצלן והחומר משמש מצע למופעים גאולוגיים: רתיחת המגמה, קירור המסה המותכת ויצירת גבישים, בלייה, סלעי כורכר. את הדינמיות הזו של הטבע אני מתרגמת לשפה ויזואלית בכתב קרמי.
מצד אחד יש ייצוג חיצוני של הנוף - טופוגרפיה, קווי אופק, ומצד שני-ייצוג של תהליכים פנימיים של מרכיבי האדמה-באמצעות זיגוגים וולקניים וקריסטליים וקריסטליים המחקים תהליכים אלה.
נקודת המוצא שלי לאורך שנים הייתה עבודת הגלגל עם מילון הצורות הקלאסי, אך הגופים עברו מניפולציות עד לסוף קריסה. הצורות הוסטו מההקשר ההסטורי-תרבותי שלהן למבנים אקראיים עם זכרון של הכלה ושימוש.
בעבודה "סעודת נוף" אני מציעה לצופה מנות של נוף, כלים אמנם חלולים אך אטומים, עם פני השטח של תצורות נופיות. מזון ויזואל, סעודה ללא סועדים.
בשלב הנוכחי אני עובדת בעיקר במשטחי פורצלן-נייר, וזה מאפשר לי להגיע לדקות וקלילות שאינם ממאפייני החומר הקרמי. גם איתם אני יוצרת שטחים טופוגרפיים ורמיזות נופיות, הצבע העיקרי הוא מלחיםמסיסים, שאופייני להם צבעוניותמימית ורזה. משטחים אלה מתקשים להחזיק את עצמם, בתהליכי השרפה הם מועדים לקריסה, בעצם בשלב זה אני בודקת עד כמה רחוק ניתן ללכת ב"אינות" של החומר והצבע.
עדנה דאלי: עדנה חברה באגודת האמנים היוצרים בישראל - תחום הקרמיקה.
מתגוררת ויוצרת בכפר סבא.
בעבודתי אני יוצרת מטמורפוזה של החומר, מגוש סתמי של חומר או פורצלן, יוצרת מסע בין דמויות שמקורן במהות הקיומית שלנו, אהבה, זיכרון, חמלה, פרידה, עשייה למידה וכו'.
עבודותיי הן התנסות החומר, חיפוש גבולות אפשריים שמציע החומר ושילובועם חומרים נוספים, ברזל, בד.
היצירות נעשות מתוך דחף ליצור עולם מדמיוני המשלב מרכיבים הומוריסטיים, פנטסטיים, יום יומיים,
פרופורציונליים או לא.
אני מנסה לאתגר את הצופה להשתמש בכוח דימיונו על מנת ליצור עניין, סקרנות והכרות עם עולם אחר. החומר והפורצלן הם חומרי גלם העיקריים בהם אני משתמשת ולפעמים אני מצרפת ומשלבת חומרים נוספים, כמו בד, נייר, עץ, ברזל ועוד. כל היצירות עוברות תהליך שריפה בטמפרטורות גבוהות, חלק בציפוןי גלזורה, תחרה, צבעים, זהב אמיתי.
אודות
אמנית פחיסול בכירה ובינלאומית, המפסלת את מחשבותיה ודעותיה בדומה לכתיבת שירה. עבודותיה עוסקות באנשים, משקפות מראות, רגשות, חזות והתנהגות, שהחיים מכתיבים לאדם ובאים לידי ביטוי כאהבה, חמלה, זיכרון, הומור, כעס וכאב.
עיקר חומר הגלום בהם היא משתמשת הם פורצלן וחומר, בטכניקות של פיסול ידני, יציקה לתבניות מקוריות שלה ושילוב ביניהם. יצירותיה יוצרות עניין ואתגר בקרב המתבונן תוך שימוש בכוח הדמיון והיצירה.
דורי זינגר: ילידת ארגנטינה עלתה לארץ ב-1982.
מתגוררת בנוה זיו.
מייסדת 2 גלריות קופרטיביות של 8 ביחד אמנים בירושלים ובתל אביב.
כל מה שסובב אותי, נוכח בחיי ומשפיע עלי בסופו של דברמופיע בעבודתי.
אני אמנית קרמיקה נרטיבית. העבודות שלי מספרות סיפור, תמונות על פיסול תלת מימדי מעניקות לי שפה ויזואלית לתקשר ללא דיבור עם הצופה. אני מנסה לעורר מחשבה והתבוננות, לעיבודה שלי יש ממד ביקורתי ומעבירה מסר, אני מנסה לבנות תקשורת אינטרקטיבית, עם הצופה ולעורר מחשבה.
ההשראה לעבודתי מגיע מכל תחומי החיים, מוטיבים המקושרים לזיכרון האישי והקולקטיבי. דת, מלחמה, חינוך, איכות סביבה ועוד, מוצאים את מקומם בעבודותיי. אני מבינה פיסול קראמי עכשפה ויזואלית בה ללא מילים עובר המסר.
מאז ומתמיד תיעדה הקרמיקה את התפתחות המין האנושי, שרידי חרס נשתמרו החל מתקופת הקדומות ועד ימינו. על אף אופיו השביר החרס תמיד נמצא, הצבעים נשארים, החומר אינו ניתן למחזור. זהו חומר, זול, נגיש ויום יומי.
שתמיד היה בקרבנו וכנרא שיישאר גם אחרינו. היכולת להישאר מעבר לזמן משך אותי להשתמש בחומר כחומר היצירה העיקרי שלי וכבסיס למסרים אותם אני מבקשת להעביר.
מיכל ניב: העבודות המוצגות בתערוכה זו, מלבד אחת, נוצרו במהלך שהות ארוכת שנים שלי בארצות הברית. העבודות נוצרו מנקודת מבט "נוודית", והן מספרות סיפור על מולדת רחוקה. תמונות נוף אלו תלויות אמנם על הקיר, נמצאות בתוך בין דו-מימד לתלת מימד, עבר להווה ובין אוטופיה לדיסטופיה. כמו כן, מגלמות העבודות בתוכן את
הרצון לשמור זיכרון ובו בזמן להגיב על המציאות החיה באופן שהוא גם אופטימי וגם ביקורתי.
אלמנטים פיסוליים בחומר קרמי ומתכת, חלקים שתוכננו באופן דיגיטלי והופקו על יחדיח מכונה ו"חפצים מן המוכן", שלוקטו מן הסביבה הקרובה, נארגים כולם יחד בעבודותי לפסיפס ויזואלי של נופי מולדת וזיכרונות ילדות.
העבודות, גם אם מצטיירות במבט ראשון כקומפוזיציות נוף שלוות, חושפות, בהתבוננות מעמיקה, נרטיב של הרמוניה פגומה. הסדר וההרמוניה מופרעים לעיתים ע"י תרמילי כדורי אקדח, המשמשים כאלמנט חיבור, ע"י עצי פורצלן סדוקים, או על ידי מבנים ארכיטקטוניים המוצבים באוריינטציה לא הגיונית. המתח שבין תחושת הרמוניה לתחושת אי-נוחות, שזור כחוט השני ביצירתי לאורך השנים.
אלמנט השמש נוכח בכל אחת מהעבודות. השמש הישראלית העוצמתית, על אורה הצהבהב הבוהק, הפתיע אותיעם חזרתה לישראל. השמש הזו כפי שתוארה על -סמך הזיכרון, מקרינה בנוכחותה אור בהיר ומשרה על הנופים "ניקיון" צבעוני וקומפוזיציוני.
העבודה האחרונה בסדרה ("Too Much 2020 ") נוצרה במהלך השנה הנוכחית, לאחר שובי לישראל. עבודה זו מציגה פרספקטיבה חדשה: עדיין מנסה להאחז בנקודות מבטו המרוחקת של הנווד, אך אינה נסמכת עוד על זכרונת רחוקים בלבד, אלא מייצגת גם את הקלש "שלהם אל מול האינטנסיביות ה"כאן ועכשיו". עבודה זו, העשויה שכבות של זכרונות, לצד רשמים של מציאות עכשווית מורכבת, יוצרת עומצס ויזואלי, העטוף בצהבהבות, הייחודית כל כך לאור הישראלי.
סידרת עבודות זו, המוצגת לראשונה בישראל, מספרת סיפור אודות "הבית" הקולקטיבי והאישי וןהצגתה בישראל מחדדת את השוני בין אופן התבוננותו של הצופה המקומי, החי בנופיה של ארצו, והצגתה בישראל מחדדת את השוני בין אופן התבוננותו של הצופה המקומי, החי בנופיה של ארצו, לבין נקודת מבטו של הזר, המתבונן ממרחק של אסופת זכרונות של האחר.
קהל בפתיחה מאיה אמיר - שרה ומנגנת
bottom of page