top of page

Heading 2

החומר ביד היוצר מוקטן2.jpg

החומר בידי שהיוצרות

משתתפות: שולמית טייבלום מילר, מיכל ניב, דורי זנגר, עדנה דאלי.

אוצרים: אתי פרדו נוסבאום, נפתלי נחמני.

צלם: צבי אליאש.

 

 

 

 

 

                        שולמית טייבלום מילר: ילידת ישראל, ברקע הרחוק לימודי ארכאולוגיה שהשפיעו בהמשך על עבודתי בחומר, ולימודי קרמיקה במכללת תל חי. גרה ועובדת בגבעתיים, מלמדת קדרות בסדנאות מוזיאון תל אביב ומציגה תערוכות בארץ ובחו"ל.

 

אני עובדת בעיקר בפרצלן והחומר משמש מצע למופעים גאולוגיים: רתיחת המגמה, קירור המסה המותכת ויצירת גבישים, בלייה, סלעי כורכר. את הדינמיות הזו של הטבע אני מתרגמת לשפה ויזואלית בכתב קרמי.

מצד אחד יש ייצוג חיצוני של הנוף - טופוגרפיה, קווי אופק, ומצד שני-ייצוג של תהליכים פנימיים של מרכיבי האדמה-באמצעות זיגוגים וולקניים וקריסטליים וקריסטליים המחקים תהליכים אלה.   

 

נקודת המוצא שלי לאורך שנים הייתה עבודת הגלגל עם מילון הצורות הקלאסי, אך הגופים עברו מניפולציות עד לסוף קריסה. הצורות הוסטו מההקשר ההסטורי-תרבותי שלהן למבנים אקראיים עם זכרון של הכלה ושימוש.

בעבודה "סעודת נוף" אני מציעה לצופה מנות של נוף, כלים אמנם חלולים אך אטומים, עם פני השטח של תצורות נופיות. מזון ויזואל, סעודה ללא סועדים.

בשלב הנוכחי אני עובדת בעיקר במשטחי פורצלן-נייר, וזה מאפשר לי להגיע לדקות וקלילות שאינם ממאפייני החומר הקרמי. גם איתם אני יוצרת שטחים טופוגרפיים ורמיזות נופיות, הצבע העיקרי הוא מלחיםמסיסים, שאופייני להם צבעוניותמימית ורזה. משטחים אלה מתקשים להחזיק את עצמם, בתהליכי השרפה הם מועדים לקריסה, בעצם בשלב זה אני בודקת עד כמה רחוק ניתן ללכת ב"אינות" של החומר והצבע. 

 

      

 

403.jpg
123.jpg
064.jpg
095.jpg
075.jpg

                   עדנה דאלי: עדנה חברה באגודת האמנים היוצרים בישראל - תחום הקרמיקה.

                   מתגוררת ויוצרת בכפר סבא.

בעבודתי אני יוצרת מטמורפוזה של החומר, מגוש סתמי של חומר או פורצלן, יוצרת מסע בין דמויות שמקורן במהות הקיומית שלנו, אהבה, זיכרון, חמלה, פרידה, עשייה למידה וכו'.

 

עבודותיי הן התנסות החומר, חיפוש גבולות אפשריים שמציע החומר ושילובועם חומרים נוספים, ברזל, בד.

 

היצירות נעשות מתוך דחף ליצור עולם מדמיוני המשלב מרכיבים הומוריסטיים, פנטסטיים, יום יומיים, 

פרופורציונליים או לא.

אני מנסה לאתגר את הצופה להשתמש בכוח דימיונו על מנת ליצור עניין, סקרנות והכרות עם עולם אחר. החומר והפורצלן הם חומרי גלם העיקריים בהם אני משתמשת ולפעמים אני מצרפת ומשלבת חומרים נוספים, כמו בד, נייר, עץ, ברזל ועוד. כל היצירות עוברות תהליך שריפה בטמפרטורות גבוהות, חלק בציפוןי גלזורה, תחרה, צבעים, זהב אמיתי.

אודות

אמנית פחיסול בכירה ובינלאומית, המפסלת את מחשבותיה ודעותיה בדומה לכתיבת שירה. עבודותיה עוסקות באנשים, משקפות מראות, רגשות, חזות והתנהגות, שהחיים מכתיבים לאדם ובאים לידי ביטוי כאהבה, חמלה, זיכרון, הומור, כעס וכאב.

עיקר חומר הגלום בהם היא משתמשת הם פורצלן וחומר, בטכניקות של פיסול ידני, יציקה לתבניות מקוריות שלה ושילוב ביניהם. יצירותיה יוצרות עניין ואתגר בקרב המתבונן תוך שימוש בכוח הדמיון והיצירה. 

 

 

363.jpg
272.jpg
264.jpg
486.jpg
473.jpg

                      דורי זינגר: ילידת ארגנטינה עלתה לארץ ב-1982.

                      מתגוררת בנוה זיו.

                         מייסדת 2 גלריות קופרטיביות של 8 ביחד אמנים בירושלים ובתל אביב.

כל מה שסובב אותי, נוכח בחיי ומשפיע עלי בסופו של דברמופיע בעבודתי.

אני אמנית קרמיקה נרטיבית. העבודות שלי  מספרות סיפור, תמונות על פיסול תלת מימדי מעניקות לי שפה ויזואלית לתקשר ללא דיבור עם הצופה. אני מנסה לעורר מחשבה והתבוננות, לעיבודה שלי יש ממד ביקורתי ומעבירה מסר, אני מנסה לבנות תקשורת אינטרקטיבית, עם הצופה ולעורר מחשבה.

ההשראה לעבודתי מגיע מכל תחומי החיים, מוטיבים המקושרים לזיכרון האישי והקולקטיבי. דת, מלחמה, חינוך, איכות סביבה ועוד, מוצאים את מקומם בעבודותיי. אני מבינה פיסול קראמי עכשפה ויזואלית בה ללא מילים עובר המסר.

מאז ומתמיד תיעדה הקרמיקה את התפתחות המין האנושי, שרידי חרס נשתמרו החל מתקופת הקדומות ועד ימינו. על אף אופיו השביר החרס תמיד נמצא, הצבעים נשארים, החומר אינו ניתן למחזור. זהו חומר, זול, נגיש ויום יומי.

שתמיד היה בקרבנו וכנרא שיישאר גם אחרינו. היכולת להישאר מעבר לזמן משך אותי להשתמש בחומר כחומר היצירה העיקרי שלי וכבסיס למסרים אותם אני מבקשת להעביר.

355.jpg
393.jpg
222.jpg
195.jpg
163.jpg
154.jpg

                 מיכל ניב: העבודות המוצגות בתערוכה זו, מלבד אחת, נוצרו במהלך שהות ארוכת שנים שלי בארצות                     הברית. העבודות נוצרו מנקודת מבט "נוודית", והן מספרות סיפור על מולדת רחוקה. תמונות נוף אלו                         תלויות אמנם על הקיר, נמצאות בתוך בין דו-מימד לתלת מימד, עבר להווה ובין אוטופיה לדיסטופיה.                         כמו כן, מגלמות העבודות בתוכן את

הרצון לשמור זיכרון ובו בזמן להגיב על המציאות החיה באופן שהוא גם אופטימי וגם ביקורתי.

אלמנטים פיסוליים בחומר קרמי ומתכת, חלקים שתוכננו באופן דיגיטלי והופקו על יחדיח מכונה ו"חפצים מן המוכן", שלוקטו מן הסביבה הקרובה, נארגים כולם יחד בעבודותי לפסיפס ויזואלי של נופי מולדת וזיכרונות ילדות.

העבודות, גם אם מצטיירות במבט ראשון כקומפוזיציות נוף שלוות, חושפות, בהתבוננות מעמיקה, נרטיב של הרמוניה פגומה. הסדר וההרמוניה מופרעים לעיתים ע"י תרמילי כדורי אקדח, המשמשים כאלמנט חיבור, ע"י עצי פורצלן סדוקים, או על ידי מבנים ארכיטקטוניים המוצבים באוריינטציה לא הגיונית. המתח שבין תחושת הרמוניה לתחושת אי-נוחות, שזור כחוט השני ביצירתי לאורך השנים.

אלמנט השמש נוכח בכל אחת מהעבודות. השמש הישראלית העוצמתית, על אורה הצהבהב הבוהק, הפתיע אותיעם חזרתה לישראל. השמש הזו כפי שתוארה על -סמך הזיכרון, מקרינה בנוכחותה אור בהיר ומשרה על הנופים "ניקיון" צבעוני וקומפוזיציוני.

העבודה האחרונה בסדרה ("Too Much 2020 ") נוצרה במהלך השנה הנוכחית, לאחר שובי לישראל. עבודה זו מציגה פרספקטיבה חדשה: עדיין מנסה להאחז בנקודות מבטו המרוחקת של הנווד, אך אינה נסמכת עוד על זכרונת רחוקים בלבד, אלא מייצגת גם את הקלש "שלהם אל מול האינטנסיביות ה"כאן ועכשיו". עבודה זו, העשויה שכבות של זכרונות, לצד רשמים של מציאות עכשווית מורכבת, יוצרת עומצס ויזואלי, העטוף בצהבהבות, הייחודית כל כך לאור הישראלי.

סידרת עבודות זו, המוצגת לראשונה בישראל, מספרת סיפור אודות "הבית" הקולקטיבי והאישי וןהצגתה בישראל מחדדת את השוני בין אופן התבוננותו של הצופה המקומי, החי בנופיה של ארצו, והצגתה בישראל מחדדת את השוני בין אופן התבוננותו של הצופה המקומי, החי בנופיה של ארצו, לבין נקודת מבטו של הזר, המתבונן ממרחק של אסופת זכרונות של האחר.

012.jpg
043.jpg
025.jpg
052.jpg

                          קהל בפתיחה                                                       מאיה אמיר - שרה ומנגנת

324.jpg
444.jpg

מסע אל הליבה:

יצירה בלהט של 700-1220 מעלות – דיאלוג בין אדמה, זכוכית וארכיטקטורה.

"מסע אל הליבה", תערוכה המזמינה את הצופים לצלול אל עולם של יצירה המתהווה בלהט עז, בטמפרטורות הנעות בין 700-1220 מעלות צלזיוס. זהו מסע סוחף אל נבכי החומרים – אדמה, זכוכית וארכיטקטורה – ואל הטרנספורמציה המופלאה שהם עוברים תחת ידיהן האמונות והמיומנות של שלוש אמניות ישראליות יוצאות דופן: יערה רבינוביץ, אילה צור ומיכל גמליאלי. יצירתן אינה רק הצגה של אובייקטים, אלא שזירה עדינה של חוטים מקשרים בין חומרים גולמיים בני אלפי שנים, טכניקות מסורתיות עתיקות יומין ופרשנות עכשווית ומודרנית. כל יצירה בתערוכה היא חלק מדיאלוג מתמשך, חי ונושם, עם הטבע הסובב אותנו, עם הסביבה הגלילית והמדברית, ועם התהליכים הנסתרים והעוצמתיים המעצבים את עולמנו.

התערוכה מתמקדת ברעיון ה"ליבה" – לא רק במובן הפיזי של החומר הנצלה ומתגבש בכבשן, שבו חום עצום הופך את המוכר לחדשני. "ליבה" זו מתייחסת גם למהות העמוקה והפנימית של כל אמנית: מקורות ההשראה שלה, הטכניקה הייחודית שפיתחה, והחיבור הבלתי מתפשר שלה למקורות היצירה, אם זה בחיבור לאדמה, לזכוכית או לעולם האדריכלי. זהו מסע עמוק פנימה, אל המהות הפועמת של החומר והאמנות, המזמין אתכם לגלות את הסודות החבויים בהם.

יערה רבינוביץ: הגיאומטריה של הליבה הארכיטקטונית.

בסטודיו שלה בקיבוץ עמיר, יערה, יוצרת שילוב ייחודי של אדריכלות, אמנות ועיצוב. כמעצבת רב-תחומית, יערה מביאה לידי ביטוי שפה גיאומטרית מינימליסטית, בהשראת האדריכלות הברוטליסטית והנוף הגלילי. עבודותיה – כלים שימושיים, עבודות קיר וגופי תאורה – מתהוות באמצעות תבניות מודולריות, החושפות את הליבה המבנית והצורנית של החומר. יצירתה מדגישה את הדיאלוג שבין תכנון מדויק לחומר המתגבש בחום, וכוללת שיתוף פעולה מקומי, עם סאמר שאער, המנהל סטודיו לעבודות בזלת, מדגישים את הקשר שלה למקום ולחומרים הייחודיים לו.

 

אילה צור: מסע אל ליבת האדמה הנצרבת.

אילה, אמנית וקרמיקאית מקיבוץ עמיעד, מזמינה אותנו למסע עמוק אל ליבת האדמה. יצירתה חוקרת תהליכים גיאולוגיים בני אלפי שנים, כשהאדמה נצרבת בטמפרטורות גבוהות של 1,150 - 1,220 מעלות צלזיוס. איילה חושפת את אופייה הנסתר של האדמה, גווניה ומרקמיה, דרך חרסיות ופיגמנטים טבעיים המספרים סיפורי סחף ומסעות גיאולוגיים. עבודתה כוללת חקירה מעבדתית ואיסוף אדמות מרחבי הארץ. מתוך מסע זה צמחו שלוש עבודות מרכזיות: "חומרי גלם" ארכיון אדמות טבעיות; "אדמת קודש" פסיפס חרסיות שרופות המארגן מחדש את פני השטח; ו"קו התפר" יריעות חרסיות המחוברות ברקמה מקומית, המשקפת מסורות שונות.

מיכל גמליאלי: הליבה הפיוטית של הזכוכית והטבע.

מיכל, אמנית זכוכית מראש פינה, הזכוכית החמה היא "מעשה קסמים" המאפשר לה לבטא את הליבה הפיוטית של הטבע. מיכל התמחתה בטכניקות עיבוד מבער ו"פט דו וור"(Pate de Verre) בהן אבקות זכוכית מתגבשות בחום גבוה. רוב עבודותיה שואבות השראה מהטבע, והיא רואה בהן הזדמנות לעורר בצופה רגש ולחדד את רגישותו לסביבה. יצירותיה, כמו "פריחת השקד" ו"משפחת אלמוגים", מבטאות את הדיאלוג העדין בין הזכוכית השקופה לעוצמת הטבע.

שלוש האמניות, כל אחת בדרכה הייחודית ודרך הלהט של 700-1220 מעלות, מציגות קשר עמוק בין האדם, היצירה והסביבה. התערוכה מזמינה אותנו להתבונן מחדש בחומרים המקיפים אותנו, לגלות את סיפוריהם הנסתרים, ולהעריך את היופי והעומק הטמונים ביצירה הנולדת מתוך חיבור אמיתי לליבת הדברים.        

  

פתיחה: 5.7.202.   נעילה:  9.8.2025                                                                אתי פרדו נוסבאום

  • Twitter Square
  • facebook-square
bottom of page