אוצרים: אתי פרדו נוסבאום, נפתלי נחמני

צלם: צבי אליאש

 

עבודות הרקמה של איתן ג'ורג' הורביץ, המוצגות בגלריה "סימן שאלה?",

מרהיבות ביופיין ומרגשות בעיצובן. חלקן מעוצבות באופן פיסולי, ומעבירות את היצירה מדו-ממד לתלת-ממד.

אל תחמיצו!  

 

​

​

​

​

​

​

​

בתערוכה חדשה, בגלריה "סימן שאלה?", מוצגות עבודות מרשימות של איתן ג'ורג' הורביץ מעכו, אמן מוכשר, אספן מדהים, ג'נטלמן אמיתי, ואיש מצחיק ושנון.

יצירותיו עוסקות בחוטים, בדים, ובעבודות קרושה בהקשרים שונים, גשמיים ורוחניים.

חוטים שזורים שמספרים חלקים מסיפור חייו.

 

איתן חוקר תחילה את הבד, אחר כך מניח עליו חומרים, ומבקש בעזרתם ליצור דימויים צורניים, חלקם מופשטים וחלקם מכוונים. בד פוגש בד אחר, עם היסטוריה וזיכרון, ופוגש כתם, וסיכות, וחרוזים, וכפתורים. להבדיל מהקנבס,

המשמש מצע לציור במכחול וצבע, כאן הבדים אינם רק הבסיס לעבודת האמנות, אלא נוטלים בה תפקיד פעיל.

היצירות יפהפיות ומרגשות, ובכולן משולבת רקמה.

העבודות אמנם דו-ממדיות, אך התיפור הרב מקשה את הבד ומוסיף להן לעיתים אופי פיסולי.

 

האדם הקדמון, כחלק מתהליך הקיום שלו, הכין לעצמו בגדים מפרוות מחוברות בטכניקת התפירה,

ובעקבות זאת החל להשתמש בתפרים כדי ליצור אלמנטים של קישוט.

 

הרקמה כמלאכה גברית מוזכרת בתנ"ך פעמיים, פעם בשמות כ"ח, לט ("וְשִׁבַּצְתָּ הַכְּתֹנֶת שֵׁשׁ, וְעָשִׂיתָ מִצְנֶפֶת שֵׁשׁ; וְאַבְנֵט תַּעֲשֶׂה, מַעֲשֵׂה רֹקֵם"), ופעם בשמות ל"ה, לה (מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת-לֵב, לַעֲשׂוֹת כָּל-מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחֹשֵׁב, וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן בְּתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ, וְאֹרֵג; עֹשֵׂי, כָּל-מְלָאכָה, וְחֹשְׁבֵי, מַחֲשָׁבֹות").

 

בימי הביניים והרנסנס, בגדי המלכים הרקומים זהב נעשו בידי גברים. נשים התחילו לרקום בתקופה מאוחרת יותר.

בתחילה הן נמצאו לא מתאימות לצייר דוגמאות, ולכן הורשו לרקום רק על דוגמאות שגברים ציירו עבורן, אבל בהמשך, כשהן החלו לרקום, עברה אמנות הרקמה מאם לבת, כמלאכה עמלנית.

 

כיום אנו מדברים באופן מטפורי על רקמה אנושית אחת. האישה במיתוסים היא הממונה על מעשה החוט, הוא חוט החיים. החוט המחבר אותנו אל האם הוא חוט הטבור. כולנו נושאים בגופנו את צלקת הניתוק של חוט הטבור

המחבר אל האם, צלקת שנמצאת במרכז הבטן והפכה לסמל של טבור העולם.

 

המיתולוגיה היוונית מספרת על שלוש אלות הגורל, המוירות, המטילות את חתתן על הכול, אפילו על האלים.

שלושתן ממונות על חוט החיים:

קלוטו טווה את חוט הגורל הייחודי לכל אדם וקובעת את אופי חייו;

לאכסיס מודדת את החוט, וקובעת את אורכו;

ואטרופוס גוזרת את החוט שיש לכל חי, בהתאם לאורך שנקבע לו. גזירת החוט מביאה למותו המיידי של האדם.

           

הרקמות בתערוכה מקשרות את הפנים והחוץ של הבד, של הנפש, של מרקם החיים. מלאכת שזירת החוטים עולה ויורדת, קדימה ואחורה, פנימה והחוצה, הלוך וחזור, תנועה מתמדת של חיבורים קטנים וסבלניים. הפעילות האגרסיבית שהמחט מייצרת בכל דקירה בבד, יחד עם החוט המקשר והקושר, מובילים לחיבורים שיוצרים שלמות חדשה, שלמות שיוצרת אשליה של מרקם אחיד ומעניקה רובד נוסף של התבוננות.

​

התערוכה מאפשרת ליהנות מהרובד האסתטי של העבודות, ובמקביל מזמנת דיונים עמוקים יותר על הקשרים בחיינו.

 

אל הרקמה הגיע הורביץ במקרה. לאחר שנפגע בתאונת דרכים.

בתהליך השיקום הארוך גילה שעבודה עם בדים וחומרים רכים מרככת את כאבו.

"התרסקתי, ולמזלי שרדתי", הוא אומר בפשטות, "הייתי מרותק למיטה, יד שמאל לא תפקדה,

נאלצתי לעסוק במוטוריקה עדינה.

חברים החלו להביא לי מפות ישנות לתיקון, וכך התחלתי לרקום".

 

היום הורביץ רוקם בטיסות, ברכבות, ובתור לרופא. משמר טקסטיל ובדים ישנים.

רוקם ומשפץ להם את הפגמים ומנסה להחיות אותם ברכות,

בתוספת זיכרונות ואמירות שחדרו לליבו ומלווים אותו מאז ילדותו. הוא רוקם לתוך הלילה, רוקם חלומות במקום לישון...

באמצעות כתמים של צבע הוא יוצר מציאות של מקומות מעכו העתיקה, ובשילוב של טקסטים מתוך שירים ישראליים,

הוא מעניק להם משמעות מחודשת.

 

כאמן פלסטי, הוא מציג תערוכות רבות בעיר מגוריו ומזדהה עם ערכי המקום וחזונו.

הוא לוקח חלק פעיל בפעילויות המתקיימות ברחבי העיר העתיקה. במרכז המבקרים, מוצגת תערוכת קבע מעבודותיו.

לצד אלה, הוא מארח בביתו מפגשים קהילתיים ומעביר בהתנדבות סדנאות העצמה ויצירה בפסיפס,

ובכך מחזיר לחברה את הקצבה שהוא מקבל.

 

"במקום להתלונן על כך שאין צדק בחיים, החלטתי לקחת אחריות על עתידי", הוא אומר.

"אני מייצר אמנות דרך מחזור חומרים. אני הופך עבודות יד מסורתיות שקיבלנו מהורינו, ליצירות עם טוויסט מודרני.

התחלתי לתקן עבור חברים מפות שולחן ישנות, בניסיון לכסות על נזקים שנוצרו ולהסתיר כתמים שאינם ניתנים להסרה, ובהדרגה הוספתי תמונות.

​

אני נהנה לקחת פריטים משומשים שניזוקו, ולהעניק להם כוח מחודש, באמצעות חוטי רקמה צבעוניים.

 

"מניסיוני, אם אתה תורם מזמנך ומרצונך הטוב ליצירת פרויקט, אנשים מושיטים יד, מסייעים ומביעים נכונות להצטרף למסע משותף. כך אני מצליח לעשות פרויקטים בהתנדבות לטובת עכו, ויוצר חיבורים בין אנשים באמצעות שפה שכולם מבינים: שפת האמנות".

 

הוא הגיע לעכו ב - 2011, משאיר מאחוריו את חייו הקודמים, התל-אביביים. כשנכנס לביתו בשכונה המנדטורית, החל לאסוף חפצים וסיפורים, עד שהבית הפך למוזיאון קטן שאנשים אוהבים לבוא אליו. הדלת תמיד פתוחה לרווחה. בין הרצפות המצוירות לתקרות הגבוהות, בכל פינה מונחים אוספי קרמיקה ישראלית מתקופות שונות, לצד כלי זכוכית ואוספי רקמה שלו ושל אמנים אחרים. ערבוביה מקסימה של חפצים שמסודרים בוויטרינות ומונחים על גבי שולחנות ומדפים. הכלים נמסרו להורביץ, או נרכשו על ידו, מבתים פרטיים ומשוקי פשפשים.

לפעמים הוא מעביר אותם הלאה, לאנשים הזקוקים להם, או לתערוכות.

 

לכבוד יום הולדתו ה-50, פינק הורביץ את עצמו בטיול לתאילנד.

התפרצות נגיף הקורונה הפכה טיול של חודש לשהות מתמשכת של חצי שנה.

מסע השראה המשלב קסם תרבות של צפון תאילנד עם עיר מודרנית, שהפכה לעיר דוממת.

 

בתקופה שהותו שם יזם תהליכי יצירה בשיתוף עם נשים מקומיות, שמסייעים לפרנסתן.

החומרים שאסף בדרך ממשיכים ללוות אותו בעשייה, תוך שהוא רוקם עתיד חדש.        

                                 

התערוכה תינעל ב-01.05.21.                                      אתי פרדו-נוסבאום