הפעם אני בחורת להתחיל את דברי האוצרות שלי מציתות של איליה ארנבורג 1891-1967.

סופר סובייטי-יהודי, שכתב את שלוש עשרה המקטרות. זהו קובץ סיפורים מקסימים שמתרחשים באירופה, לראשונה תורגם הקובץ לעברית בוורשה בשנת 1928. ביפו בשנת 1949. התרגום האחרון יצא לאור בשנת 1984. איליה השכיל לכתוב במקטרת העשירית ... "טעות היא לחשוב שהאדם הוא האדון לחפצים המהווים את רכושו".

​

כיום אנחנו נחשפים למודעות ענק, מבצעים, יום שישי השחור, יום שבת המיוחל ... יום ראשון המיוחד ... מערכת מטורפת של שיווק למוצרים שלרוב אין לנו חפץ בהם. חלק מהחפצים נזרקים מחוסר עניין. חלק קטן מהם נמצאים בשימוש קצר מועד. מעבר לרגע ההתרגשות והנאת ניכוס החפץ לעצמנו, מתחיל מסע החפץ בבית. במקרה הטוב - הוא מוצג לראווה. מעלה אבק ונישכח. במקרה הפחות טוב, הוא מועלה לבוידעם! ואחת לשנה - בניקיונות הפסח, או ברגעים בהם החפצים משתלטים על חיינו נכניס אותו לארגז קרטון, נחפש מישהו שיכול להשתמש בו, ונרגיש טוב עם עצמנו, על נדיבותנו הפילנתרופית ...

 

והחפץ ממשיך במסעותיו ...

 

היחסים בין אנשים לחפצים מורכבים ומרתקים הם, במיוחד לחפצים שאנו בוחרים לנכס, שהופכים לחלק מזהותנו ומהווים, למעשה, הרחבה של האני שלנו. לחפצים כשלעצמם אין חשיבות לבד זו שאנחנו מייחסים להם, אלא שאנו מצמידים לחפצינו ערך רגשי שלא אחת מאמיר הרבה מעל לערכם האמתי. הם מספקים עדות לאורחות חיים ולתרבויות שונות במהלך ההיסטוריה ומספרים שלל סיפורים תחת ההקשר בו הם מוצגים.

​

בתערוכה 'ויהי חפץ ויהי אור' מתייחסים לחפצים שלושה יוצרים: מרקו צליק (כפר סבא), מאיר סטרס (כפר בלום) ו-ולרי פאליי (ראש פינה), ומעצבים בהשראתם יצירה חדשה המעניקה למוצג שבחרו פרשנות אישית המטעינה אותו בתכנים חדשים.

​

מרקו צליק, מהנדס אווירונאוטיקה בהכשרתו. מתייחס לחפצים מהם הוא יוצר, כמו היחס שמעניק הצייר למשחות, למכחולים ולקנבס, המשמשים אותו בציוריו, או כאבן גולמית או עץ המשמשים את הפסל ליצירת פסליו. עבורו, אותם "חפצים" המשמשים אותו כחומר הגלם, כ"צבעים" וה"קנבס" איתם הוא עובד ומהם הוא מרכיב את היצירה. צליק מרבה להראות את הצד ההומוריסטי, ולעיתים אוטופי או עתידני ביצירותיו; יכולת הניבוי, הראייה "העתידית" של התוצר הסופי, הולמת להפליא את הגדרת המעשה האמנותי כשלעצמו.

​

מאיר סטרס, הנדסאי אדריכלות, מתמחה בייצור גופי תאורה בדגש על אקולוגיה ושימוש חוזר, המאזן בין הרוח לחומר. האתגר והקסם שבהסבת ובהפחת חיים בחפצים תעשייתיים לאחר שסיימו את תפקידם, תוך שמירת זהותם האותנטית, הם חלק בלתי נפרד מתהליך היצירה. דיאלוג ואיזון בין גסות לעדינות בפרופורציות הסופיות מאפשרים לסטרס לעצב גופי תאורה עם קריצה, חיוך ונוכחות ייחודית שלא ניתן להתעלם ממנה.

 

ולרי פאליי, אמנית ויטרז' המתייחסת לזכוכית הצבעונית כאל חפץ; תשוקתה ליצירה ייחודית הובילה אותה ליצור בניינים ארכיטקטוניים בהשפעת האדריכלות האירופאית, מחוז ילדותה, כמו גם בהשפעת המזרח הרחוק, שם התגוררה תקופת חיים. עיצוביה הייחודיים כולם פרי דמיונה, והשימוש בזכוכית צבעונית והאור החמים יוצרים עבודות ויטראז' המזמינות את המתבונן לעולם של פנטזיה או לחוויה אסתטית פרקטית, המעלים שאלות החורגות הרבה מעבר להם, אל מטענים חברתיים, סביבתיים, היסטוריים או אישיים.

​

פתיחה – 27.11.21. נעילה: 8.1.22

​

                                                                                         אתי פרדו נוסבאום